אני זוכרת את היום ההוא, כאילו לא עבר זמן כה רב.
אתה הלכת לבית הכנסת ואני חיכיתי לך.
באותו חודש אמרת לי שדיברת עם הרב שלך, ושזהו, עכשיו צריך לעשות את זה נכון. מהפעם הבאה שאני מקבלת, אני בנידה. אנחנו נשמור נגיעה עד שנתחתן כדת וכדין.
אז חיכיתי לך, והרגע הגיע. הבכי שלי התחיל ממראה טיפת הדם הראשונה.
נטרפתי.
שמעתי את צעדיך מחדר המדרגות, ניגשתי לדלת, פתחתי אותה, עמדת שם ונצמדתי אליך, הכי צמוד שיכולתי. התחלתי לבכות ולא הבנת מה קרה.
אני לא זוכרת אם אמרתי מפורשות או שהבנת לבסוף.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שנינו על הספה, שותקים. אתה שוכב ובוכה, אני יושבת ובוכה.
הבכי שלי מתגבר ואני מרגישה שלא מסוגלת לנשום. נכנסתי לחדר השירותים, נשכבתי על הרצפה, ולא קמתי משהו כמו שעה.
אני לא זוכרת אם קראת לי או שיצאתי מרצוני.
מאותו היום, לא התחבקנו, לא החזקנו ידיים, לא עשינו אהבה (אז עוד עשיתי אהבה, לא קראתי לזה זיון), לא ליטפתי את העור החלק שלך ולא נישקת את עיניי.
גם כשעמדתי במבול כדי שתכניס אותי בכוח למכונית, כדי לשכנע אותך לגעת בי כבר, כדי שתרחם עליי כשרטובה באמצע הלילה, כדי שתאהב אותי יותר מאשר את אלוהים, גם אז, לא נגעת.
