שבוע עבר, נפגשים שוב,
''שלום, מה שלומך?'' אמר בחיוך ובסוף היום ברור היה שהוא מסיע אותי לביתי.
*ההתניה כי לשרת אותי זאת חוויה מספקת ויש לחזור עליה שוב ושוב הופעלה.
ככה למשך שבועיים נוספים, שיחות רציניות משולבות ציניות וצחוקים עד ביתי.
הגיע הזמן להרחיב ולהעמיק את נושאי השיחה, בדרך למכונית נאנחתי.
שאל מה קרה?
אמרתי בקריצה שהיה יום ארוך ומענג, אפילו הספקתי לבלות בים!
שמע, זה מעייף...
''אה, בטח'', צחק.
''אתה חייב לראות איזו תמונה יפה יצאה משם''.
הראתי לו,
אותי שרועה על גבעה מלאה בפרחים הצופה לחוף פלמחים.
(שיהיה בריא המעריץ מס 1 שלי, רואים כמה הוא אוהב אותי לפי איכות הצילומים שלו, אני תמיד נראת שמחה ומאושרת בהם כי באמת טוב לי איתו.. כייף לנו ביחד).
בדיוק דיברנו בפרויקט על מניעת טעויות וצחקתי/רמזתי, שלטעמי זה משוחרר מטעויות או בעצם, חחח טעות שמשחררת...
הוא הבין שאני שובבה לא קטנה ושאל מופתע ''ואיך זה מסתדר? בכל זאת נשואה!''.
הבהרתי שזה בסדר, אין בזה באמת טעויות, הכל בהסכמה.
אמרתי שבעלי לא סובל טיולים והוסכם בנינו שאני יכולה למצא לעצמי פרטנרים לכיופים שלי.
*ככה סללתי לו את ההבנה שיש משבצת מאד חמימה ונעימה במחיצתי ויש לו תקווה להיות ראוי ורצוי שם.
השיחה היתה קולחת ולפני שירדתי אמרתי ''הדרך לביתי קצרה מדי לשיחות שלנו''.
''בהחלט'' הסכים.
'' צריך למצוא לנו זמן נוסף לשיחות
אולי בים?''
''אני לא אוהב ים''
''אז מעיין, אני אוהבת לצוף במעיין''
''נשמע מעולה''
החלפנו טלפונים ואמר שלא פשוט יהיה לו למצוא את הזמן הזה (משפחה, עבודה ובכלל הוא גר בקצה השני של הארץ) אבל הוא בהחלט מעוניין.
*האם הגענו לנקודת אל חזור?
*לאן כדי לי להוביל את זה בכלל?
*ישר למיטה? זה יכול להיות נפילה רצינית! לא תמיד יש התאמה והקשר עדין בהתהוות.
* בכלל קיבלתי חולשת החלטות, מה העתיד צופן לנו?
כל זאת ועוד באפיזודה הבאה של עלילות m16 בגלקסיה.
היו עמנו!
