דברי ימי מנזר

זה הולך להיות ציטוט ארוך, אז תאזרו בסבלנות.
"...עם זאת מצב רוחי מעורר רחמים. הוספתי להתקיים בתוך אורגניזם ההורס את עצמו. בעוד בקרב חברי נחשבתי למנהיג ולשד משחת...פרפרה בתוכי נפש נפחדת ונרעשת...ובעודי משעשע את רעי, ולעיתים אף מבהילם בציניות לא-תאמן, נתייראתי בפינה נסתרת של ליבי מכל מה ששמתי ללעג ולקלס.

בתוכי כרעתי ברך בפני נפשי, עברי, אמי, אלוהי. (ההפרדה איננה במקור - הנז')

אך מעולם לא נשתוויתי אל בני הלוויה שלי; הייתי ערירי בתוכם והסכנתי לסבל רב כל כך. היתה לכך סיבה טובה. הייתי גיבור של פונדקים...אך מעולם לא הצטרפתי לחברי כשהללו הלכו אצל הבנות. הייתי לבדי, מלא תשוקה לוהטת לאהבה, תשוקה חסרת תקווה, גם כאשר - אם לשפוט לפי דיבורי - הייתי אמור להיות נהנתן המחוסן בפני כל רגש. איש לא היה פגיע וביישן ממני."
הרמן הסה, דמיאן עמ' 70-71.

המרחק בין המוחצן והמורגש. התדמית והמחשבה. המסכות שהדבקתי או שהודבקו לפניי, גם אלה שניסו להציץ מאחוריהם ראו רק את צבעי המלחמה שמכסים את פניי ולא את הנפש הרגישה, את הרומנטיקן חסר התקנה, את האיש הבוער שמחכה למי שתכבה בידה את הלהבות ולא רק תצעק לעומתו "אתה בוער!!", כי את זה אני כבר יודע.
בזבזתי תשוקתי על נשים אשר ידעתי שאינן מתאימות לה, אינני אומר אינן ראויות לה, כי רובן היו ראויות, אך לא מתאימות.

"בתוכי כרעתי ברך בפני נפשי, עברי, אמי, אלוהי."

המוחצן והמסכות לעולם לא ירמו את הפנימי. הזיוף, הפאסון, הקרחון אינם קיימים כלל כשאתה רואה את עצמך פנימה. שם מתגלה האני אמיתי שלך, האני המייסר. זה שרואה את נזקים שאתה גורם לעצמך במוחצן ואת הנזקים שנגרמים לך ע"י האחרים. זה ששופט אותך במראה חדה על הכישלון לעמוד בציפיות של עצמך, על הבגידה (גם זו שנסתרת מעיני האחר) בערכים בהם אתה מאמין על אהבה, צדק ומוסר ("אמי", "אלוהי"), הגעגוע לתום והפשטות של הילדות ("עברי"). בפני כל אלה אתה כורע ברך כשאתה שוכב במיטה לבד בלילה וחושב, כל אלה הם ה"אני מאשים" שלך לעצמך, אליהם רצית ואתה רוצה להגיע ואתה לא מצליח וגם לא תצליח, כל עוד לא תהה נכון לוותר על הכל ולטהר את החיים שלך.
בהקרבה.

בינתיים אני שולה חוטי כסף של מילים מענני הסופה.