דברי ימי מנזר

"עונג ואימה, גבר ואישה, נתעבבו יחדיו; הקדוש והמחריד ביותר נשזרו זה בזה; עוון כבד שתמימות ענוגה ביותר הרטיטה אותו. כך הייתה תמונת חלום-האהבה שלי, כך היה גם אבראקסאס. האהבה לא הייתה עוד יצר חייתי אפל, כפי שחשתי אותה תחילה ואני אחוז מורא, אך גם לא היתה נושא לפולחן דתי-רוחני, כפי שהבאתי אותה לידי ביטוי בדיוקנה של ביאטריצה. היא הייתה זה וגם זה, שניהם וגם הרבה יותר מכך, היא היתה דיוקן של מלאך ושל שטן, גבר ואישה בגוף אחד, אדם וחיה, טוב עליון ורע קיצוני. נראה היה לי כי אלה נועדו להיות חיי, וגורלי- לטעום מטעמם. ערגתי ונכספתי אליו ונתייראתי מפניו, אך הוא היה תמיד נוכח, הוא היה תמיד מעלי."
הרמן הסה - דמיאן 1919 (עמ' 89)

אני מתלבט אם בכלל להוסיף על הטקסט הזה, איזה יופי!

ובכל זאת, אני לא רוצה שהבלוג שלי יהיה מורכב רק מציטוטים.

דמות האהובה והאהבה, עברה כל כך הרבה שינויים ועידונים מאז התחלתי לראשונה לגלות עניין בנשים (זה היה בגיל דיי צעיר, אגב). המעבר בין מי שאני רוצה ומי שאני צריך, בין מחשבות הזימה וסקרנות מעורבות בתחושת אשמת החוטא של ילד והמעבר מהן לאדם המקבל ופתוח למיניות ולנסיונות. השיופים והגריעות שבאו עם הנסיון, החיפוש אחר האישה המושלמת, העוטפת, המכילה, מוכלת ומוחלת, ומחבקת בחיבוק הכי קרוב לחיבוק אם שאפשר לקבל וההשוואה הבלתי אפשרית לאהבות המיתולוגיות של הורי וההכרה בכך שאהבה לעולם לא תהיה מושלמת וגם המיתולוגיה היא סובייקטיבית ומסופרת על ידי בעלי עניין. ללמוד להכיר בכישלונות, לקבל את הטוב והרע כצדדים חיוניים לחיים ולאהבה בפרט וללמוד לאהוב גם את הלבד, ומתוכו לללמוד לאהוב את הדמות של עצמך ואת מי שאתה וכל הדמויות שאתה מכיל בתוכך, את האדם, את הוריך, את אלוהיך וכמובן את עצמך, על היופי והגועל שיוצרים אותך, על הטהור והחוטא שמושכים אותך, על הזימה והנזירות שהם חייך.


כמה דברים שיושבים לי על הראש והנשמה:
* אני מרגיש אשם על כך שלא עמדתי בכל מיני "מחוייבויות פולניות" שעל פי ההיררכיה המשפחתית לא היו צריכות ליפול עלי כלל, אך כיוון שאף אחד אחר לא הרים את הכפפה, אז הנחתי שאני צריך לבצען וכאמור, לא עשיתי כן.

*גררו אותי, לערב פנויים פנויות (ללא שיידעו אותי על מהות הערב), היה בעיקר עצוב ומדכא, הרבה ערסים מקריחים ודלוחים (שמשום מה נראה לי טבעי לקרוא לכל אחד מהם "ירוחם", יש לי תחושה שהם גם היו עונים לי, אם הייתי עושה כן) ובחורות שנראו כמו פקידות במשרד הפנים שבטח שמותיהן חדווה או תרצה(ואם יש כאן פקידות ממשרד הפנים , לא התכוונתי להעליב, אבל... ואם יש כאן אנשים שנכחו באותו ערב, ולפחות לגבי הגברים יש סיכוי מאוד סביר לכך, אז זו דעתי ואתם מוזמנים לחלוק עליה).

* היה חג מוזר, עצוב וידעתי מראש שאני אשנא כל רגע בו. ורוב אלה שהיו סביבי רק הדגישו את החיסרון של מי שבאמת רציתי שתהיה כאן.
התמונות של פסח שנה שעברה כאילו חרוטות לתוך עיני ומסרבות להשתחרר ו/או לשחרר ויש לי צורך עז להקיא את נשמתי ואת המראות האלו מתוכי, תחושה היא כמו גשם של סכינים שפורץ ממני ולמרבית הפלא גם נוחת עלי.
זה בכלל לא נתפס.

יצא פוסט מבולבל קצת, אולי היה ראוי לחלקו לכמה פוסטים, אבל אלה החיים. תתמודדו!