לאחרונה נשאלתי מספר פעמים את אותה שאלה מעצבנת "מה עם אהבה?" והתשובה שלי דיי ברורה (אם כי אולי עצובה משהו), יש לי אהבה.
אני אוהב את העבודה שלי. באמת ובתמים, אני אוהב לעבוד. זו אהבה מאוד דורשנית ודורסנית והיא לא משאירה, במיוחד בימים אלה, הרבה מקום למתחרות. כמו בכל זוגיות אני לא אוהב כל דבר בה, יש צדדים שהייתי בשמחה מוותר עליהם, אבל בעיקרון אני אוהב אותה. היא מאתגרת אותי, גורמת לי לחשוב ולהיות יצירתי, כמעט אף פעם לא משעמם לי איתה והיא מוציאה ממני את המיטב.
אז נכון, שבימים האחרונים פתאום גל של חרמנות בלתי מוסברת תוקף אותי ואני חש צורך עז לנגוס באיזה ציץ או עכוז, ויש בי רצון מאוד חזק להחזיק תינוק ביד (שלי, אל תהפכו אותי לביביסיטר שלכם, נבלות!), ואולי אפילו איזה חיבוק קטן, אבל לא חסרה לי זוגיות כרגע.
לפני שאתם יוצאים להתקפה, אני יודע שזה לא בריא בלה בלה בלה...ואני לא אומר שאין לי צורך או רצון באהבה, אבל אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. גם בגלל שתנאי הסף שלי הועלו (ענייני גיל בפרט) וקשה לי למצוא מישהי שממש תדהים אותי בצורה שאני אומר לעצמי "אותה! אותה אני רוצה!! היא מדהימה! מדהימה איי טל יו!!!", לאחרונה זה בעיקר שנשים של "נו טוב, לפחות שיהיה משהו" ועל כאלה לא בא לי יותר.
אז אני חוזר לחיבוקה האוהב והקטלני של העבודה.
אגב, אני מתחיל לחשוש לשפיותי, לא ישנתי באופו סדיר כבר תקופה דיי ארוכה ולאחרונה אני מתעורר עם חלומות ממש מוזרים.
לפני 18 שנים. 8 ביולי 2006 בשעה 8:02
