לפני 17 שנים. 27 באפריל 2007 בשעה 4:39
"יבואו ימים ארוכים של ציפייה, כי רק עכשיו יתברר אם הלב מתרגל לחתיכות הוריד המוטלאות, לעורקים החדשים ולתרופות.
אחר-כך אתה נרגע בהדרגה, ומוסיף ביטחון...וכשהמתח והשמחה לגמרי יפלו ממך-אז, רק אז, אתה מזכיר לעצמך איזו פרופורציה זאת: אחד לארבע מאות אלף.
1:400,000.
פשוט מגוחך.
אבל כל חיים מהווים מאה אחוז בשביל כל אחד, אז אולי יש לזה איזה טעם."
(להקדים את אלוהים - חנה קראל, אדם מוציאים לאור 1981)
כשחיים בעומס יתר, לפעמים הצרות והבעיות של אחרים נראות לך מגוחכות. ואז אתה נזכר, שלמישהו אחר, הצרות שלך נראות מגוחכות. אבל הן הצרות שלך. והן 100 אחוז צרות ומאה אחוז שלך. ועדיין, בעולם האכזרי הזה, לפעמים צריך לקחת צעד אחד אחורה ולהתבונן על החיים שלך כחלק בתוך תמונה קצת יותר רחבה. דברים מקבלים פרספקטיבה מעט שונה.
מאה אחוז של חיים. פעם בחיים.
