כל כך כואבת שלא יכולה לגעת בעצמי, ניסיתי ללבוש חוטיני אבל כאב לי מידי וניסיתי לשים חזיה וזה היה סבל מוחלט, זרקתי על עצמי שמלה עם הבד הכי מלטף.. אפילו הרוח של הבוקר מכאיבה לי...
מהרהרת ומעורערת... מוצפת.
מנסה לחבר את כל הפלאשים מהלילה לסיפור אחד, ואין..
לא יודעת אם רוצה שוב.. בהחלט מוכנה שוב ויכול להיות שגם ושוב...
תמיד אמרתי לזה לא כי ידעתי שהפרטנר בהחלט משנה... צדקתי, מאוד משנה, צריכה להיות הבנה לגוף שלי, ליכולת שלי..
והייתה הבנה... המון הבנה.. איטיליגנציה רגשית מטורפת, נדירה.
לא סבלתי לשניה, בפן הנפשי כמובן, גם לא הרגשתי למטה, נמוך או משהו כזה..
אבל כן נדהמתי ממנו.. מהיופי... מהעוצמה... מהמגע.. מהמכה.
היו מבטים שלעולם לא יעלמו לי מהזיכרון, עיניים מחייכות, מרוצות.
ברור לי שאם לא היה מעורב רגש זה היה אחרת.
אולי אכזרי יותר, אולי הייתה חוויה קשה שלא הייתי חוזרת עליה בשום אופן.
משום מה לא מצליחה לכתוב את מה שהיה באמת.. את האקט, את הפיזי...
את האצבעות שהכאיבו והלשון שליטפה, את השיניים שקרעו והרוק שחימם, את המציצות הכואבות בכל הגוף שלי שנתנו הרגשה שהוא טורף אותי... בקטע טוב.
זאת הפעם הראשונה שכל כך רציתי לרצות... כל כך רציתי שישמח, שיהיה לו טוב.
אחרי שהייתי איתו, יודעת עד כמה רעה הייתי איתה...
הוא היה קשוב לגוף שלי אני מעולם לא הקשבתי לשלה..
הוא עצר באופן מיידי כשלא יכולתי עוד אני מעולם לא נתתי יחס להפסקות שרצתה...
אני כבר יומיים חופרת בדברים... מנסה לכתוב {כהרגלי} מה קרה... מה הוא עשה ואיך, את התגובות לכל מגע לכל כאב את המילים שאמר...
זוכרת כאב, זוכרת חיוך, זוכרת מבט, זוכרת כמה מילים... "זונה שלי" ו"תפתחי".
זוכרת אותך... יפה, סקסי, עדין/לא עדין, רגיש ומרגש.
