אני אישית נגד חתונה,
נגד מוסד הנישואין...
כי כשמו הוא, מוסד.
למה התחתנתי... אני אסביר,
במשך חייך את נתקלת בהמון "מוסדות" המגבילים אותך, סוגרים אותך.
אנחנו נולדים, נתונים למרות הורינו, ואז נכנסים למוסדות "חינוך".
בכל מקום מציבים בפנינו גבולות, רובם מטופשים {לפחות כך זה נראה באותה התקופה..}
יצרנו משפטי מחץ מפגרים כמו "גבולות נועדו בכדי לפרוץ אותם" ועוד כמה בסגנון...
משם צבא... רובנו, בצבא יש משמעת קשה והכל מאוד ברור אסור/מותר כזה... אבל כבר לא נתונים למרות הורינו ומתחיל שגעון הגדלות... אז יש שיחרור מסויים... ואחרי הצבא, חופש.
"אני בפני עצמי" "אם אין אני לי מי לי" "אני שמה לעצמי גבולות, ואני אשבור אותם"
כי הכל הכל אני יכול כי זה החופש הגדול!!!
והנורמה, הנורמה המגעילה, הדוחה, המכתיבה...
איך לדבר ועם מי, איך להתלבש, לחייך, לנשום!!!!!!!!! ל ה ת ח ת ן להביא ילדים, לחיות שגרה שוחקת מועכת רומסת.
נורמה מזדיינת!
אז מתחתנים, בגלל הנורמה או לא להיות לבד או לא להתמודד עם השאלה החוזרת "נו מתי חתונה?", מוצאים פרטנר שיכניס בנו עצבים עד המוות.
בהתחלה זה טוב... יש תחושה שאת במסלול הנכון, יש עבודה קבועה, גבר לחזור אליו, ריבים, שחיקה, שקט, שוב ריבים, וגם עוד שחיקה, בקושי מדברים, סקס הופך לפורקן חרמנות בלבד... לפעמים מתבלים... ילדים {אושר ושמחה}...
נשמע טוב?
אז נישואים פתוחים,
הרי שפעם היה טוב, היינו חברים טובים, הימים בהם הוא היה האחד לספר לו הכל..
הרי שפעם בחרת בו לנצח נצחים לא?
{אלא אם את פוסטמה שחלמה על חתונה, שמלה לבנה נפוחה נפוחה ופשוט היית צריכה חתן..}
יש כל כך הרבה פלוסים בנישואים פתוחים-
* נזכרים שהאיש הזה מצחיק, נחמד, חביב, אהוב... יותר מהכל חבר.
* מפסיקים להילחם.
* אין שקרים.
יש גם מינוסים... אני מניחה... לי קשה לראות אותם... {משקרת!!}
אז פניתי אליו, הסברתי שלא יכולה עוד, שצריכה יותר ומאמינה בלב שלם שגם הוא צריך...
הסירוב היה החלטי לחלוטין ללא אופציות "לא טוב לך? קומי ותלכי."
זה לא מה שרוצה.. רוצה שקודם תהיה חבר, אחרי הכל יש בנינו המון,
לא רוצה להוציא אותך מהחיים שלי.
אז מתרחקת, מחביאה... מלאאאאא שקרים...
זה עדיף על יחסים פתוחים????
הרי שכל זוגיות טובה מושתת על אמון!
ואני דו מינית שמשתוקקת לאישה, שיש לי צורך שאין לו את האופציה למלא.
ומכירה מישהי שבשבילה שווה לצאת מהמקום הבטוח, שבשבילה מוכנה גם שיאמר "ביי"
אז יושבת מולו ואומרת בריש גלי.
אני: עזוב יחסים פתוחים, כללי מידי, בסדר.. מה לגבי יחסים פתוחים עם נשים בלבד?
הוא: רק נשים? לשתינו?
אני: כן
הוא: אין בעיה {מחייך חיוך זדוני}
אני: כן????? {מתלהבת בטירוף!}
הוא: אבל מה? פעם פה פעם שם?
אני: לא, מישהי קבועה לי וקבועה לך
הוא: אורגיה??
אני: אם היא תרצה.. לא נכפה עליה או משהו...
הוא: טוב.
לא יכולה לתאר את האושר שהיה באותו הרגע...
אולי כי הכרתי את האחת והיחידה,
אולי כי סוף סוף חופשייה לחיות...
ואז זה באמת מתחיל,
דברים מסתדרים ולי טוב ונעים :)
אני מאוהבת, חיה, נושמת, רגועה.
ואז מגיעה רעידת אדמה.
"לא טוב לי"
לא טוב לו.
לא טוב לו, לי טוב,
לא טוב לו, לי טוב, לה טוב {אני חושבת}.
לא ניסית בכלל!!!
תכיר מישהי.
תמצא את עצמך בשינוי הזה,
זה לא גבר זאת אישה,
לא פאק שלך פאק שלי.
אין לחזור אחורה,
אין אופציה כזאת,
אני לא מוותרת עליה.
