המחיר

לפנים היתי אומרת
מלכה אני
יום ולילה אני שומרת
על פתח ארמוני
יום ולילה אני מיחלת
למלך שיבוא
חרש ידפוק בדלת
ויתן לי את לבבו

והמלך יפה כנער 
יחיד מבני אדמה
עיניו שני ימי זוהר
נשמתו נשיקת החמה
ככה בין חלומות תעיתי
ואפשר שכל זה אמת
רק באחת טעיתי
מה אם המלך מת.

על חלום מלכותי אני צוחקת
היום לא אומר כזאת
הכל יודעים - אלה דברי שקט
רק מילים נחרזות
במקום לחכות למלך
מוטב שאלך בדרך ימי
ומהיום ואילך
אשכח את חלומותי

יהי כך הדבר ידוע
ולא אסרב
ואיש לא יבין מדוע
בכל זאת שמח הלב
מהו הסוד ששמרתי
היקר לי מכל חיי
מילה קטנה שלא אמרתי
אפשר שהמלך חי

אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?

כאשר חי המלך
היה כבוד בת המלך פנימה
בבית.
עכשיו הבית רסיסים רסיסים.
כאשר חי המלך
היתה צניעות
היה חג.

כאשר חי המלך
היתה השבת שושנים
עכשיו היא פצע.
כאשר חי המלך
היו המחשבות שבלב ציפורים
שהתעופפו בערב,
שחיכו למנוחת הערב.
עכשיו חשופים שורשיי
ואנשים דורכים עליהם.

כאשר היית פה
ומבטך החוּם מגן עלי
ומחשבותינו נוגעות
פתע
כנף אל כנף.

כאשר היית עמדי
בתוך הדברים החולפים
היו הקירות בני בית קשישים
שסיפרו מעשיות עתיקות
בערב
כאשר שתינו תה.

עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנָפלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות.

מחיר החיים ידוע, וניתן לכימות במיליגרמים של אופטלגין, טרמדקס, ופראמין.
גם את הפחד האימה והחרדה ניתן לבטא במילגרמים של וואבן (שטרם יצא לי לקחת).

מחיר המות רשום באותיות הקטנות בדו"ח של קרן הפנסיה: 60% עד גיל 65, ו30% אחרי כן. זה מחיר כבד למדי. האחוזים הללו הם ההבדל שבין הצד המבוסס של מעמד הביניים, לבין קו העוני.
על זה מתווסף הצער של כל אלו שאוהבים אותי, הקשיים של ההורים, הילדים, ושאר מי שתלויים בי. יהיה להם קשה, אך בסופו של דבר ההורים ימותו, הילדים יגדלו, אלו שתלויים בי בעבודה ימצאו מחליף.
אבל המחיר הכבד מכל הוא הבדידות שלה. אני נחרד לדמיין כמה זה יהיה לה נורא בלעדי.