מחיר החיים ידוע, וניתן לכימות במיליגרמים של אופטלגין, טרמדקס, ופראמין.
גם את הפחד, האימה והחרדה ניתן לבטא במילגרמים של וואבן (שטרם יצא לי לקחת).
מחיר המות רשום באותיות הקטנות בדו"ח של קרן הפנסיה: 60% עד גיל 65, ו30% אחרי כן. זה מחיר כבד למדי. האחוזים הללו הם ההבדל בין הצד המבוסס של מעמד הביניים, לבין קו העוני.
על זה מתווסף הצער של כל אלו שאוהבים אותי, הקשיים של ההורים, הילדים, ושאר מי שתלויים בי. יהיה להם קשה, אך בסופו של דבר ההורים ימותו, הילדים יגדלו, ואלו שתלויים בי בעבודה ימצאו מחליף.
אבל המחיר הכבד מכל, הוא הבדידות שלה. אני נחרד לדמיין כמה זה יהיה לה נורא בלעדי.