לא...לא מוכן לכתוב על המלחמה הזו.
בימים כאלה של טירוף אני מעדיף להתרכז בטירוף מסוג אחר...מקדיש את זה לך...זו שנימצאת שם במקום כאן
פגשתי אותה בפורם בתפוז..
בתולית בניסיון אבל אם הרבה רצון וסקרנות
היא היתה קטנה ובישנית...לקח לי מספר רב של שבועות להוציא ממנה את המילים המהוססות "בוא ניפגש".
אני זוכר איך הגעתי לאסוף אותה בערב תל אביב קריר,בהיותי שונא מכנסים ידוע (על נשים בכל מקרה)היא התבקשה להגיע לבושה בחצאית קצרה.
"תמימה כל כך" זה הזיכרון הכי חזק שיש לי מהרגע שראיתי אותה בפעם הראשונה...מפחדת להסתכל עלי כאילו אני יבלע את העולם הבטוח שלה ויזרוק אותה לתוך העולם ההזוי שלי בלי טיפה של הגנה.
לא בקלות היא עלתה על האופנוע שלי...פעם ראשונה שמרגישה את גירגור המנוע ישירות בן רגליה.
מתחילים לסוע ליפו...היא שותקת ניצמדת מפחד...ואני בכל רמזור שולח ידים...בודק עד כמה הפחד מתערבב אם ההתרגשות.
יפו נפרסה מולנו בכל יופיה המלוכלך....עצרנו צמודים למקום האהוב עלי...היא פוחדת..אני מרגיש איך היא רועדת שמתקרב בלי הכנה ולוקח אותה לתוך שפתי...טועם אותה בפעם הראשונה בלי הכנה.
השיחה נמשכה...וכל משפט שאני מוציא מפי יכולתי להרגיש איך היא נירגעת ומבינה...היא מצאה את זה שישמור אלה לפני הכל זה שלא משנה מה לא ישפוט רק יחזיק ישמור ויגן...
ההוראה הפשוטה של "ללכת להוריד תחתונים ולחזור" גרמה לה לחזור למציאות..הרעידות חזרו והתירוצים התחילו להגיע.
רק בעזרת השיכנוע שידי סגורה בכוח על ירכה משאירה הרגשה של צריבה וסימן אדום ופועם.
שעה קלה מאוחר יותר כשידי חופרת בתוכה ואנשים מהצד מציצים בזמן שהיא נאנחתי לתוך חזי.."הגיע הזמן ללכת" אני לוחש והמסע ברחובות יפו מתחיל.
כל סימטה אני עוצר ידי מסביב לצוואר לוחץ..מכיר לה את ההרגשה של להיות שיכת...להיות רכוש יקר של אדם אחד בלבד.
