היא לבשה שמלת קטיפה קצרה. קצרצרה ממש. הייתה אפילו יכולה להיות קצרה-זנותית-מופקרת אילו הייתה קצרה בעוד שני סנטימטרים. (מי בכלל מדד מה אורכן של חצאיות המופקרות? )
היא טופפה בנעליה הלבנות כפנינה על רצפת המעלית, ולא יכלה לעצור את נשימתה. (למה לה לעצור אותה? למה שלא תנשום? מה, היא רוצה למות?)
ברגע שהגיעה לקומה הנכונה, רצה, לא, עפה לה מתוך המעלית אל המסדרון המינימליסטי כל כך, המוכר כל כך. היא הרגישה בבית.
היא הגיעה לדלת השלישית במסדרון, היא האחת לפני האחרונה. האחרונה הייתה בצבע שמנת מעט שונה משאר הדלתות, ואז במאונך אליה היה חלון שהשקיף אל הרחוב. הרחוב היה ריק. לא מאדם, אלא מכל. בניינים, מכוניות, פחי זבל, מדרכות- כלום. (מה זה הבולשיט הזה? פסאודו-אימה? עלק-אבסטרקציוניזם? מי נתן לו לכתוב את זה?)
היא נקשה על הדלת. הדלת נפתחה מיד, אך איש לא עמד מאחוריה. היא נכנסה, בטוחה בעצמה, כבר לא נבהלת מהדברים המוזרים שקורים פה בכל פעם שהיא מבקרת. (נו באמת, עכשיו הוא מנסה לצור סקרנות היסטורית אצל הקורא. פפפט, פתטי כל כך...)
הנברשת הסגולה, הזוהרת, הקטנה והעדינה הזו, תמיד תפסה את תשומת ליבה כשהייתה נכנסת לחדר. והמיטה המוצעת בקפידה. מצעים לבנים עם פס שחור לאורכם. ריח משכר של נרד עמד באוויר. היא מעולם לא הריחה נרד קודם לכן, אבל ידעה שזה הוא.
היא שמה את תיק היד שלה על הכורסא הקבועה, וחיכתה לפקודה הראשונה. הפקודה לא אחרה לבוא. החלון בחדר נפתח לרווחה, מאחוריו אותו רחוב לא-קיים, רק מזווית שונה, והוא היה שם. בחלון. היא לא ראתה אותו, אבל הוא היה שם, כמו תמיד, ונתן את הפקודה הראשונה... היא שמעה את מחשבותיו אומרות לה: "הכנסי לתוך הב..
(אוח, נו באמת. קראת אחד קראת את כולם. לעזאזל עם זה.)
[כתב יד נזרק על הרצפה, דפים מתפזרים]. [הוא פותח את החלון, ואת עינו צדה מיד נברשת קטנה, בצבע סגול זוהר. תלויה מעל מיטה מוצעת. ריח דוחה של נרד באוויר. הדלת לחדר נפתחה, ואפשר לראות קצה נעל לבנה כפנינה נכנסת...]
מאת: האחד של האחד ואחת