לפני 10 שנים. 4 באפריל 2014 בשעה 6:36
חיוך של מרוצות.
זה הדבר האחרון שראיתי לפני ששקעתי לתוך שנת הלילה.
שפתיה החושקות נמתחות לאיטן ומותירות סדק דק, נוטף.
ביני לביני אני עוד מנסה תאים ספורים בשלבי דעיכה כדי לעורר מחשבה, לברר עם זה חיוך או סדק לנשימה.
נצמדת אלי
חש את הרטיבות והסמיכות המתקררת, מתגבשת על לחייה וסנטרה.
נדבקת אלי ומדביקה גם לי מן הסדק הזה, הלח.
ואני מחייך חזרה.
כמה שהיא יפה כך עכשיו.
ובדמיוני אני רואה דמות רמבו בגופייה צבאית מפריח נשיקה לעצמו במראה, מסתובב ונעלם במורד המסדרון החשוך.