ניסויים בבעלים חיים

יש משפטים שמחייבים התייחסות

או שבעצם לא מחייבים, אבל גם להתעלם מהם זה לא קל. 

על כל במשפטים שנאמרו במערכת הפוליטית, ציבורית בחרתי להגיב במקום אחר ואני די משוכנע שתגובותי לא יביאו לגאולה או לפעולה. 

ובכל זאת, כשאני נתקל באתר בכל מיני פרופילים חדשים, מתחדשים, יודעי כל, שמספרים לנו בביטחון מלא כי הם הם מביאים לנו בשורה חדשה באמירה ״לא שיגרתית למקום הזה״ זה אוטומטית גורם לי להרים גבה. 

עוד אחד עם זין מזהב שעף על עצמו או מלכה חדשה הבוראת יקום אלוהי שמיימי שטרם עלה בדעתנו כי עשוי להתקיים. 

אז הלא שיגרתית, תודה שבאת, ספרי לי מה זה אומר?

ומה זה אומר עלינו, שוכני המקום הזה, אם כל מצטרפיו החדשים בוחלים בשיגרתנו ומביאים רוח חדשה ומבטיחים כי ״יש עתיד״ אחר לנדכאים שכמותנו. 

אופס, שוב גלשתי לפוליטיקה ללא כוונה תחילה. 

זה רק אומר שבסרט הזה כבר היינו, למרות שפה אפילו הפרומו לא נראה מבטיח דיו. 

אלא אם יצליחו לשכנע אותי אחרת. 

חשש ודאגה שמשתלטת והופכת לחרדה 

אוספת לתוכה כמו טורנדו שבבי פחד נוספים ומתעבה 

מאיימת לעכל כל שתיל, עץ מלבלב המתאמץ להבקיע אופטימיות בפירותיו לתוך הקדרות. 

לאאחז באצבעות שלוחות מבעד לסדקים לחרכים, כמו שרכים הממצמצים במפגש קרן שמש זוהרת. 

ואם החרדה הופכת למפלצת רעבה

האם עלי להתעלם או לברוח?

לנשוך חזרה ולהילחם בה?

להטות קשב לנשמה? אולי היא כבר חלחלה פנימה ותדע מהי הדרך הנכונה לפעולה?

האם עלי להישען על נצחונות העבר? או על פירפורי הלב והמחנק?

האם עלי להיות או לחדול?

תחושת אובדן (אשכרה כתבתי אבלות) על פוסט מיוחד שנכתב לאחר מחשבה בנסיון להעלותו לרשת ובמקום זאת הועלה לעולה ככפרות לאלוהי המרשתת.

מרשעת האלוהית הזאת לפעמים.

וזה כמעט תמיד מתווסף על איזה תסכול קטנטן שחיכה בפינת בית או חדר, או זוית של שולחן (זהירות על הזרתות) או קרן רחוב כדי לתת לך בקטנה.

זה באופיו של התסכול שהוא בולע כמו פאקמן שהולך וגדל וכך תאבונו גדל ויכולת הקיבול שלו גם. פאק דט מן.

והכי מרגיז? שדווקא הפוסט המסוגנן היה אופטימי.

בגדול הוא היה אופטימי - הייתה בו רק טביעה אחת, ופעמיים תיסכול מיני שב HAPPY-END מומשו בהצלחה.

נראה לי שאעניש את עצמי בנסיונות שיחזור ממוחי המתנזל כדי להציל שבבי פוסט מתאדה מזכרוני.

והנה דבר חיובי - 

חידוש בשיפור השירות: הג'ל הקרררר והדביק באולטרסאונד, שממלא את הבטן והחזה, נוזל לגב נדבק בשערות והיה מרגיש כאילו 10 כושים רבי איפוק גמרו עליך לו היה חם?

מוגש עכשיו חם. חם ממש.

החימום בגלים עובד. בדוק.

ממש בשניה זו הגעתי לתובנה המהותית ש:

הטפשות בעיקרה, ולצידה ההתנהלות המטופשת הנובעת ממנה, הינה למעשה אותה טיפשות שהייתה קיימת מאות בשנים רק שהיא יותר גדולה ויותר פריטים לוקחים בה חלק. 

טוב ענה לי !!!

(או שמא טוב אנאלי גם הולך מצידי)

שיהיה לכם יום נפלא ורגוע מאד

זה מה שהייתי בוחר גם לעצמי. 

נ.ב. הערב אוכל להיות חרמן רק בין השעות 20-23. 

אז לכל המתכננים המאחרים, נסו מחר. 

משו

כזה שמתחשק לצאת

להתרגש שם

לצחוק, לפחות כמו אתמול עם הבלונדינית הראשונה וגם השניה.

אחת ללא מעצורים והשניה שאינה שולטת בעצמה אך בכל האחרים דווקא כן.

בא לנו

משו חם, מהביל, גלילי ארוך מתוק, קיורטוש כזה, ריחני צפוני.

מוסיקה מעיפה ושירת מלאכית אכזרית צרודה מחוספסת עדינה - שילוב טעים שכייף היה להתמזג בה בגסות וברכות גם יחד.

בא לנו שוב מהסוג של אתמול, אך בוטה קצת יותר, חריף.

נתקלח- נלבש- נתבשם- ונעיף

מי שם בא לנו?

קראתי פוסט מעורר ומאד מסקרן שלסקרנות מאוחרת.

http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=432800&blog_id=78409

מעניין (ומסקרן) שהיא כותבת על הזמן כמשהו שקשה להתנהל מולו באופן אובייקטיבי אך גם הניק שלהם מדגיש את הזמן כמשהו נזיל ומהיר יותר מכפי שנוכל לתפוס אותו בזמן (מאוחרת? לאו דווקא - קחי את הזמן)

אז כך הגבתי אצלהם בפוסט והתחשק לי להביא את זה גם לכאן.

אני אוהב פוסטים מעוררים.
בייחוד שזה אחד הדברים הראשונים שאני עושה אחרי מקלחת הבוקר לצד הקפה. (כן כן - בדיוק עכשיו. למה מי ינהל לי את הזמן שלי?)
אז זהו,אם אתה מאד מתוכנן ומאורגן ומסודר ודוחס המון מטלות אבל רק אחרי פלוטפורליו של ארגון זמן ותקוע לך על לוח השעם תרשים גאנט אז יותר קשה לך להתגמש עם עצמך ולהיות ספונטנית לאורך זמן.
ז"א את מסוג האנשים שתרגישי בזבוז זמן ואין לי זמן והם לא עמדו בזמנים וחבל על הזמן על כל דקה נוספת שתקראי את התגובה הלא קצרה שלי.
ולכן אמשיך... :-)
רק כדי לדעת אם את נורא נורא מחפשת פואנטה בסוף כי הרי זה מה שחשוב בסופו של עניין
או שלא....
ובכל זאת.
אני מסוג האנשים האלה. כן.
אבל נורא באופן קיצוני
כי מצד אחד הכי חשוב לי להיות מסודר ובזמן ואחראי לכל משימה (שתמיד זמן קשור אליה)
מצד שני יש לי אקזיטים (שאותם אני רוצה לצרוך יותר ולכן מרחיב את היותם קיימים) בהם אמרח את כל הזמן שבעולם כי ככה חשוב ונחוץ.
ולכן שיחה עם אדם מעניין ו/או חשוב יכולה להיות נטולת זמן כמעט במועד הנכון
והמועד הנכון מוגדר כך שמצאת לו ופינית עבורו את הרגע. שוב מתוכננים ? לאו דווקא. ככל שאני מרחיב את המקום הזה, מבחינת האדם העומד מולי, הלחוץ לתקשורת ומודע לסד הזמנים, פניות הוא דבר נעלה ולכשהתפניתי עבורו, הוא עולם ומלואו.

ועם מדובר על השנים שיחלפו להן אוטוטו ובמבט לאחור אפשר בהחלט להגיד שלמדים ששום דבר לא באמת בוער ושום דבר לא באמת לוחץ. אנחנו מורגלים להיות נתונים בסד חיצוני המגביל את תנועתנו המרחבית והעיתית, אם זה עבודה, בוס, הקפצת הילדים לחוג ולבית ספר, ארבע אמותייך....
אבל.... תכלס, את זוכרת את הפרוייקט הנורא לחוץ שלך מלפני 5 שנים? מה זה חשוב עכשיו בכלל? כקליפת השומר.
לכן אני קורא לכל עם ישראל
שימו זין.
גדול
וקחו את הזמן.

אחר כך אולי נדע גם איך לעשות לעצמנו טוב בזמן הזה שיתפנה עבורינו. זאת שאלה שטרם למדתי ליישם ולשחרר את המגבלות והחומות שאני מציב לעצמי.

ועוד טרם דיברנו על חוסר הביטחון שלי, תשוקות כבויות, חוסר תשוקות, עייפות כרונית, עירות מוגזמת, איבוד עניין וכיו"ב

אוהב את כולם

בתקווה לעוררות חושנית מוקדמת

שב"ש

היום

ילדה בת 11+ פתחה לי את הלב, בצבצה לי דמעה ופשטה לי ת׳זרועות

באימרה פשוטה, אמיתית ונקיה. 

אז כן. גם אני מרגיש. 

בימים נטולי מעש ודאגה, היצירתיות והיצריות קופצים לבקר. 

וכשהן מפזזות סביבי ומדגדגות אני פושט את הטורדנות והעצלות מעלי, מניח על כסא הנדנדה ומסביר בסבלנות שבאו לבקרני חברות נשמה יקרות, שלא התראינו מזה זמן. 

שמח על היותן, אני שם פעמי למטבח. 

ליצור

לחתוך

לתבל

לשמן. 

כן אני אוהב לשמן

להריח

לטעום

לשאוג בתאווה, לצחוק באהבה

להרטיב

לשקוק רגשות

לקשקש עם עצמי ואיתן על כמה שהן נעימות לי. 

לעשות סלפי בתחתון אדום, במריחות מרינדה על המצח והבטן, כשאגלי זיעה מבצבצים ומתערבבים. 

לצלם כי כך היצירתיות והיצריות דרשו ממני לשם השעשוע של שלושתינו ( בזמן שהבישנות והדאגנות נרדמו על כורסת המפנקות). 

ככה מנצל את החופש שלי. 

והייצרתיות רוצה לנוח מפנה מקום לי וליציריות החייתית שרוצה לבלוע עוד,

שותפה

מובילה

דורשת את חלקה

עוד

עוף

לא מעניין אותה שזה עם אגוזים וחמוציות, וזה המילוי בקינמון. 

היא רואה את עצמה כובשת אותך, דרכי, המטונף

איך אני לש בתוכך את הכבד עם הבצל בזין, לוגם מהיין

ניגר חמימות משכרת

מלטף את הפולקה, מבתק את העור הצרוב, הבשר נוטף רוטב חם כמו שבך.

נוגס בך בעיוורון להשאיר סימני שיניים.

אוכל ביד עכשיו ומדמיין אותך.

כן. נראה לי שאכין לך מנה. 

אהבת את התמונה?

התמונה של עוף ממולא

בזמן שאת יושבת לי על הזין ומתמלא. 

אוחחחח כל הריחות והתשוקות

והטסססססססס

והקולות והמממממ

והדימום והשמן הניגר, הדביק שבינינו 

מחליק גוף אל גוף. 

והאצבעות השומניות שרוצות ללפות 

פאק לדמיין את התחת שלך ככה עולה ויורד מעלי רוקד בזמן שאת מוצצת, יונקת איזה פולקה.

עד העצם. 

נעוץ בך עד העצם 

נועה תנועי

אחחח איזו הצלפה הייתי מלביש לך על הלחיים האלה, לחוש אותך רועדת, כושלת

 ככה לחפון ולמשוך אלי עוד ועוד אחת. 

והרעב רק גדל והיצריות מוחאת לי כף, טופחת על השכם

תופחת את הביצים העומדות בקושי את הניעות הרטובות שלך

משולהב? 

נראה לי ש

עשית לי חשק לגמור. אשתדל לא לקלקל את העוף.

ברור שאת מוצצת מקסים והחזה מרשים ואני מתענג.

חסרה לי רק פיטמה מתקשה ליניקה

מתקשה 

כן נכון, זה בסך הכל רק עוף

אל תזלזלי בדבש, הוא סילאן לנשמה והשום על שום מה יצא רך

אוהב להתעסק במטבח.

לאחרונה לא יוצא לי כל כך. 

כי לכולנו יש סיבות אם נרצה, להסביר את המלנכוליות וההסתגרות

אך בינינו, הסיבות אינן מספקות.

אינן מספקות את ההסבר לו אנו מצפים.

רק כדי שנרגיש טוב יותר בתוך העצבות הזאת.

זאת ממש מגפת העצבות הבלתי מוסברת

קלה וחולפת?

כמו שיעול טורדני או גירוד ביום לח  

ולרגע אם עצרת וחשבת, "מה קורה לי?", סימן שנדבקת

וככל שתעמיקי פנימה, תחושי איך הריקנות מכרסמת ואוכלת את האין.

תחושה שמעוררת בי אסוציאציה לסרט "חוש מושלם" בו כל החושים שלנו נעלמים מאיתנו אחד אחד,

ורגע לפני העלמות החוש האדם חווה פרץ חושי-חווייתי-חייתי-אלים ואז שוקע בדיכדוך. 

" תקשיב, אני אחזור הבייתה ויוציא לך את השערות מהביצים, שערה שערה עם פינצטה פינצטה בכל ביצה ביצה"

ואני מתכווץ בכסאי מול המחשב וחושב: וואללה יש ערסיות טרם הגיעו לכלוב, חבל!

______________________________________________________

ובאותו הקשר:

לפעמים בגלל משבר זניח ורגעי כמעט מפספסים עולם. בפרספקטיבה עתידית למדים שאמנם ההווה מעוות, אך מי יודע מה זה הווה? ההווה מגשר בין הנוסטליגה עליה אנו מתרפקים לבין העתיד אליו אנו מייחלים. 

מעטי מעט יודעים לחוש את ההווה, לתת עליו את הדעת. להינות מהקיים. הוא נטול אגו או פונקציה להבדיל ממרבית האנשים.

וכך נשאר העצמי האותנטי הבונה את המהות. העצמי יכול לספק את המהות כאשר הוא מרגיש בטוח בקיום שלו.

וכאן בדיוק הזמן לשאול האם הורדת השערות מביצים שלו הם המהות לגדולה שלה והאם הוא בכלל בטוח בקיומו בלעדי המנקה שלי?