לפני שנה. 28 בנובמבר 2022 בשעה 15:43
אין לי מראה של מישהו שנכנס לחדר וישר תופס לכולן את המבט, להיפך, את יכולה לשבת מולי שעה בנסיעה ברכבת ושניה אחרי שתרדי לא תצליחי לזכור איך אני נראה.
אני נכנס לך לגוף לאט לאט, זה יכול להתחיל מדיגדוג קטן בקצות אצבעות שרוצות להגיב למשהו שכתבתי, רגל שקופצת קצת בעצבנות מצפייה כשמופיע ״מקליד…״ ליד השם שלי או צביטה קטנטנה בבטן שלך בכניסה למרחב משותף איתי. אלו דברים כל כך קטנים שאת בקלות יכולה לפספס אותם ולחשוב שהכל כרגיל. אבל אחרי שחדרתי לך לגוף אני ממשיך ומטפס לאט לאט דרך תעלות העצבים ישר למוח ומהרגע שהגעתי לשם כבר אי אפשר להוציא אותי. השליטה כבר לא שלך והדבר היחיד והנכון שיש לך לעשות זה להתמסר בכניעה לבלתי נמנע.