היינו בעיצומו של הסשן. היינו בחדרי והיא היתה על המיטה בתנוחת העובר אך שידייה קשורות מאחורי הברכיים. הראש שלה בכרית ובפיה גאג. ואני מאחוריה, מצליף בישבנה עם ידי ורואה אותה קופצת ומתקפלת עם כל הצלפה.
פתאום דפיקות בדלת. בהתחלה חשבתי שזה איזה שכן או מתרימים והם יתיאשו אבל אז שוב דפיקות, עכשיו יותר חזקות ומלוות בקריאה מהצד השני ״תפתחו, משטרה!״. נעמדי ולבשתי חזרה את מכנסיי, היא סובבה את הראש אלי והביטה ביי, שואלת במבטה ״מה עושים עכשיו?״, ״תשארי פה ואל תזוזי״. סגרתי את דלת חדר השינה, ניגשתי ופתחתי את הדלת מעט, מצידה השני עמדו שני שוטרים, שוטר עם עור שחום בן כ-35 ושוטרת צעירה בסביבות ה-25.
השוטר: ״קיבלנו תלונות על רעשים חזקים״.
אני: ״אני מבין, מצטער אחי. זה לא יקרה עוד פעם.״
השוטרת: ״יש איתך עוד מישהו בדירה?״
אני: ״כן, מישהי.״
השוטרת: ״אנחנו נוכל לדבר גם איתה?״
פה הבנתי איזה רעשים השכנים כנראה שמעו, הייתי צריך לשים את הגאג מוקדם יותר. אמרתי לה להיות בשקט... אולי עכשיו היא תלמד.
אני: ״בטח, בבקשה, בואו אחריי.״
ניגשתי אל הדלת והשוטרים בעיקבותי, לפני בפתחתי את הדלת אמרתי מבחוץ ״מתוקה, יש פה שני שוטרים שרוצים לדבר איתך״ ואז פתחתי את הדלת ונכנסתי ושני השוטרים בעיקבותי.
השוטר נכנס מיד אחרי, המבט שלו לא הפסיק לנוע ממני לתחת המורם שניצב באמצע החדר והופנה אילו ובחזרה אלי.
השוטרת היתה בשוק וקפאה בכניסה לחדר.
והכלבה, אדומה כמו עגבניה (אבל עגבניה עסיסית, לא הזבל שמביאים עכשיו לסופרים). התענגתי לראות אותה ככה. חסרת אונים, מבויישת מול שני זרים, מול שני שוטרים.
ואני, מחייך לי, ניגש להוריד ממנה את הגאג. ״הם באו לראות שאני לא מכאיב לך... יותר מדי״
השוטר, התאשת על עצמו וביקש שאני אכסה אותה שהם שם. אני כיסיתי והוא המשיך ״גבירתי, הכל בסדר כאן?״.
״כן״ היא מיד השיבה והוסיפה ״עד שאתם הפרעתם לנו באמצע!״. איזו כלבה מדהימה!
״ניראה שהכל בסדר כאן״ הוא אמר מביט בשוטרת שאיתו והיא עם המבט בריצפה לא יודעת איפה לקבור את עצמה. ליוויתי אותם חזרה לדלת, הם לא אמרו יותר כלום ולא הביטו בי יותר. לפני שסגרתי את הדלת אחריים זרקתי לכיוון המסדרון ״אנחנו נשתדל לשמור על השקט מעכשיו״. וחזרנו הכלבה ואני לעסקינו.
