זה מדהים אותי איך אותה הדרך לאותו היעד יכולה להיות לפעמים כל כך שונה.
לדוגמא הדרך אליך.
שאני נוסע אליך בתחילת הערב, לאסוף אותך, הדרך מלאה באנרגיות. הכל חיי ורוקד. האוויר עמוס בציפייה, ציפייה לריח שיכנס איתך לרכבי, לחיוך שתחייכי שמבטינו יפגשו שוב ולמגע של עור פנייך בקצות אצבעותיי. יש רעב שמבעבע בדרך הזאת כמו ריח האוכל המתבשל טרום הארוחה. המחשבות מחליקות מהר כמו הכביש מתחת לגלגלים, לאן אקח אותך היום ומה נעשה. הדרך הזאת תמיד מרגישה כל כך ארוכה...
אך בסוף הערב, שאני מחזיר אותך הביתה, הדרך כל כך רגועה. הנירוונה אופפת אותי ונכנסת לי לריאות עם כל נשימה. את יושבת שם מלטפת את ידי או שאנחנו אוחזים ידיים. שקט, שנינו מרגישים שאין צורך עוד במילים, הכל נאמר, נשמע והורגש כבר הערב. כל רמזור אדום הוא עוד רגע קטן של אינטימיות, של מבטים חודרים ומבינים. מבינים שבסוף הדרך מחכה הפרידה, ה״לילה טוב״ וה״תשלח הודעה שאתה מגיע הביתה״. אך מתי... מתי אראה אותך שוב? זאת בדיוק אותה דרך כמו הדרך מתחילת הערב אך עכשיו היא מרגישה קצרה מתמיד...
זאת הדרך אליך קיווצ׳וצ׳ית.