הלכנו לראות את הסרט ״לה לה לנד״. הסרט עצמו היה ממש סבבה, קליל כזה אבל באמצע שלו פתאום הבנתי למה אני לא כל כך אוהב מחזמרים. יש משהו שלא ממש מסתדר לי שם, המעבר הזה מסיטואציות ריאליסטיות, יומיומיות, ל״פנטזיה״ של שירה וריקודים ופתאום חוזרים במכה לריאלסטיות והכי מוזר לי, זה שלכולם שם זה ניראה הגיוני לגמרי. איך אין אף אחד שאומר ״כולכם השתגעתם פה?!״.
אבל הרגע שממש הפתעתי את עצמי זה שהבנתי כמה זה יכול להיות דומה לחוויה הזוגית-בדס״מית. איך, לדוגמה, אפשר לשבת לארוחת ערב רומנטית עם הבת זוג. היא מספרת על הישיבות שלה בעבודה ואני מספר על היום שעבר עלי ובסוף הארוחה (או לפני) ברגע אחד, מבט, מגע, העולם נעצר ועוברים למוד של סשן. האווירה משתנה, התאורה משתנה אפילו השפה משתנה. בליל של כאב, השפלות, כאב, גניחות, זיעה (וכבר אמרתי כאב?). פתאום, לאחר שגומרים את הסשן יושבים רגועים, מתנשמים על הספה, מעשנים סיגריה והולכים לישון מחובקים. הכי מוזר לי, זה שלכולם שם זה ניראה הגיוני לגמרי (:
