אקצר לכם רגע את ההיסטוריה שתוכלו להבין את הסיטואציה. הכרתי את שימי לפני כשנה בכלוב, אז עוד הייתי גורה קטנה (ככה הוא קרה לי), בת 23 שעושה את צעדיה הראשונים בעולם השליטה. הוא היה מנוסה ומלא ביטחון שנזלתי כל פעם שהשם שלו הופיע על צג הטלפון שלי. הוא אימץ אותי, קילר אותי ובסבלנות שלו הסביר לי מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. לדוגמא, אסור לי להיפגש או אפילו לדבר עם ידידים שלי שלא בנוכחותו או ידיעתו. אבל לו מותר להמשיך לזיין כלבות אחרות (מילים שלו). לא אהבתי את זה, בכלל בכלל. שימי תמיד אומר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה הוא צודק.
טעיתי! וזה קרה ביום שני שעבר. עברתי לגור איתו לפני פחות מחודש, וזה נכון שידעתי שהוא נפגש מדי פעם עם רינת הכלבה שלו (נכון שזה שם מגעיל, רינת? (שתמות) ). אבל כשהוא חזר יום שני מהעבודה וביקש ממני להתקלח, לאכול משהו מהר ואז לסגור את עצמי בחדר עד סוף הערב, הייתי המומה. הוא הסביר שרינת (הבת זונה) באה יותר מאוחר והוא לא רוצה שאסתובב להם בין הרגלים. ההשפלה! הרגשתי אותה כמו להבה חשופה שצורבת לי את הקישקס מבפנים. לא הצלחתי לנשום ואז בלי שליטה פרצתי בבכי. הוא עמד והסתכל עלי במבט הרגוע שלו שאני כל כך אוהבת בדרך כלל אבל כל כך הטריף אותי באותו הרגע. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, מאיפה היה לי האומץ, אבל התחלתי לצרוח עליו. אני לא זוכרת בדיוק מה יצא לי מהפה אבל זה כלל מספר לא מועט של קללות עסיסיות במיוחד. אחרי כמה דקות, כשאזלו לי הכוחות, התיישבתי בספה בסלון והמשכתי לבכות. ראיתי מזווית העין שהוא מתעסק בנייד שלו ואז הוא בא והתיישב ליידי. ״רינת לא תבוא היום״ היה כל שאמר. פתאום כל כל פחדתי. הבנתי שהרסתי לו את התוכניות לערב והוא בטח מתבאס, הוא הכניס אותי אליו הביתה לא בשביל שאעשה לו סרטים. אלוהים, צעקתי עליו... קיללתי אותו... הרגשתי כל כך מפגרת שהכעסתי אותו. כבר הכנתי את עצמי לכאב שאני הולכת לקבל (ובצדק) בהמשך הערב. במקום זה הוא רק חיבק אותי וליטף לי את השיער בשקט. אהבתי אותו הכי חזק בעולם, האדון הרגיש שלי, ובכיתי עוד אבל בכי טוב. בכי של נפילת מתח.
אבל התשלום על ההתנהגות שלי, החוצפה שלי ועל הכל לא איחר להגיע. אני מכירה אותו מספיק והייתי צריכה לדעת שהסבלנות שלו ברגע המשבר שלי לא אומרת שהוא וויתר לי או שניצחתי, אלה זאת רק הדרך שלו לשלוט בסיטואציה. יומיים עברו כרגיל בלי אזכור לאותו הערב ואז ביום חמישי הוא שלח לי הודעה באמצע יום העבודה ״את יודעת שזה לא לעניין מה שהיה בשני, נכון?״. הוא צודק, ידעתי שהוא צודק ויותר מזה ידעתי שהוא יודע שאני יודעת שהוא צודק. ישר סמסתי בחזרה ״אני יודעת, אני ממש מצטערת, אבל ממש ממש ממש!״. התחנונים שלי לא הפתיעו אותו כנראה, כי הוא הגיב מיד עם תגובה מתוכננת מראש ״אם את באמת מצטערת את תצטרכי להוכיח את זה, ולא רק לי, גם לרינת מגיעה התנצלות. הרסת גם לה את הערב״. רינת? מה קשורה עכשיו רינת?! לעזאזל! אני לא חייבת לה כלום! ואיך אני אוכיח לה שאני מצטערת. אופפף! אני לא יכולה לא להסכים עכשיו, אני לא יכולה לאכזב אותו שוב... אז שלחתי חזרה ״אני באמת מתנצלת, איך אוכל להוכיח לכם את זה?״ ושניה אחרי ששלחתי התעצבנתי על עצמי, ״לכם״? למה רשמתי ״לכם״?! אופפפפ!! לא הספקתי להתעצבן על עצמי יותר מדי ותשובתו הגיעה. ״אזמין את רינת לארוחת ערב, תכיני לנו משהו טעים.״ זה לא אידיאלי אבל זה עדיף על זה שהוא יזיין אותה בסלון שאני כלואה בחדר, לא? ״אוקיי״ היה כל מה שהצלחתי לענות, וזה כנראה הספיק כי זה סיים את השיחה בינינו.
מוזר! זאת היתה המחשבה היחידה שלי בראש באותו הרגע, ״מוזר״. הכל היה כל כך נורמלי, ישבנו בסלון כשכל האורות דולקים (לא אורות מעומעמים או משהו), הטלויזיה היתה פתוחה על ערוץ 2 (או 10 או 12 או 13 או 14 או איזה שקר כלשהו) (לא מוזיקת רקע מיוחדת), אפילו שתינו קולה-זירו (לא יין אדום או וויסקי). הסיטואציה היתה לגמרי חברית ולא מינית באותו הרגע ועדיין היה לי כל כך מוזר. זה כנראה בגלל ששימי ישב במרכז הספה, אני ישבתי לשמאלו ורינת (הכלבת׳זונה) ישבה לימינו. אחרי היכרות רישמית קצרה ולקונית, שימי אמר לי ״היה משהו שרצית להגיד לרינת, לא?״. בלעתי את הרוק לאט. הוא רוצה שאני ממש אבקש ממנה סליחה. כמה נמוך אני יכולה לרדת בשביל לרצות אותו? (לא ידעתי שאני עומדת לגלות ממש בקרוב). ״כן...״ אמרתי בקול חלש ״אני מצטערת רינת, לא התכוונתי להרוס לכם את הערב בשני.״ יכולתי לראות את החיוך שנמרח לה על הפנים ויכולתי להרוג אותה באותו הרגע כשענתה ״אני סולחת לך״ (תמותי!). שימי בחר לא להתעכב על זה יותר מדי ומיד המשיך ״אני מריח פסטה עם נקניקיות ברוטב עגבניות?״ הבנתי את הרמז, עניתי שכן ומיד קמתי להביא את הסיר עם שלוש קעריות. תוך כדי שאני ניגשת למטבח אני שומעת אותו מספר לה שזה מאכל שהוא מאוד אוהב ושהוא לימד אותי איך לבשל את זה בשבילו. אחרי שהנחתי את הסיר והתיישבתי שימי משך את הסיר אליו והחל למזוג לקעריות. קערית ראשונה הוא הניח לעצמו. שניה הניח לפני רינת. ואז הוא עשה משהו שאני אזכור בבירור כל כך גם כשאהיה סנילית בת 90, במקום ישר למזוג לי אוכל הוא נעמד, הוריד את המכנס שלו והשתין לתוך הסיר. כן, אני אגיד את זה שוב, הוא נעמד באמצע הסלון, הוציא את הזין שלו וכשאני ורינת לידו והוא השתין לתוך הסיר פסטה שבישלתי בשבילנו. כשאני עוד מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו הוא סגר את המכנס שלו, התיישב חזרה ומזג מהסיר מנה שלישית אותה הוא הניח בקצה הרחוק של השולחן.
לא היה צורך במילים, היה ברור לי מה הוא רוצה. הוא רוצה שאני ארד על הריצפה ואוכל משם (משהו שעשיתי כבר לא פעם אחת) אבל הפעם זה לאכול פסטה שהוא השתין עליה, על הרצפה מולו ומול אחת הכלבות שלו. הוא רצה ממש להעניש אותי והוא עשה את זה הכי עוצמתי שרק אפשר. ושוב מצאתי את עצמי בוכה. לא רציתי לבכות, בטח שלא לידה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. ואם להיות אמיתית איפשהו ייחלתי שאולי היא תגיד לו שזה יותר מדי, שהוא מגזים, אבל היא רק ישבה שם והביטה בי בוכה. הבנתי שאף אחד לא יציל אותי עכשיו ואני חייבת לשאת בתוצאות של המעשיים שלי. ירדתי על הריצפה מולם וראיתי איך הם אוכלים בהנאה את הפסטה-נטולת-השתן שלהם. ואני בוכה מולם לא יכולתי להביא את עצמי לאכול מהקערה שמולי. הם אכלו, דיברו וצחקו וסיימו את המנות שלהם ואני רק ישבתי והסתכלתי עליהם. ״יצא לך טעים, כלבה״ הוא זרק לכיווני, ״אני רואה שעוד לא התחלת לאכול, את תשארי שם עד שתסיימי הכל בצלחת״. אחרי כמה דקות שהוא היה עסוק רק בלאכול ולדבר איתה, גם אם לא אהבתי את מה שהוא אמר אהבתי את התשומת לב שלו, שהוא לא מוותר לי ובודק שאני עומדת בדרישות שלו. ואז, שוב כאילו אני לא שם, הוא הסתובב אליה והם התחילו להתנשק. הוא פתח שוב את המכנס והוציא את הזין שלו, עכשיו עומד בשלמות, כמה היה בא לי לגעת בו באותו הרגע, להיות זאת שתענג אותו. אבל ידעתי שאני לא אוכל להתקרב אליו עד שלא אסיים את המשימה שלי. ראיתי איך הוא אוחז לרינת בשיער מאחורה ומוריד את הראש שלה לזיין שלו. ראיתי איך הפה שלה נפתח בתאווה ובולע את כל הזין שלו. והוא יושב לו על הספה בנינוחות, מעלה ומוריד את הראש שלה על הזין שלו ומביט בי, יושבת מולו על הריצפה. הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי, אני עכשיו יכולה להוכיח לו שאני יכולה. שאין דבר שאין לא אעשה בשבילו ושאני הכלבה הכי טובה שהוא יכול לחלום עליה. התחלתי לאכול זה לא היה קל אבל אכלתי הכי מהר שאני יכולה. כבר טעמתי פעמיים את השתן שלו כשהוא השתין עלי במקלחת אבל אף פעם לא אכלתי ממש משהו שהוא השתין עליו. זה לא היה טעים, בלשון המעטה, אבל הייתי כל כך חדורת מטרה שפשוט לעסתי ובלעתי את זה בלי לחשוב יותר מדי. וכשהייתי עם הביס האחרון בפה ראיתי את המבט שלו שאני כל כך אוהבת, המבט של לפני הגמירה. ובאותו זמן שאני בולעת את הביס האחרון של פסטה עם השתן שלו אני רואה איך רינת בולעת את השפיך הכל-כך טעים שלו.
אני כל כך שונאת את הרינת הזאת וכל כך מחכה לפעם הבאה שהיא שוב תבוא אלינו...
