מבבלגת לעצמי את השכל

מבוכה
מתח שתרופף לו אט אט
שיחה קולחת
עיניים
הרבה ברק
שני חיוכים
לילה לבן
ציפורים מעירות את הלילה
הצעה ללכת לישון
אבל רק לישון (הוא הבטיח)
פיתולים בתוך שמיכות
ציחקוקים
חיבוק של נשמה
שינה עירה
איפוק מצידו
הערכה מצידי
.
הוא נסיך
.
רק חבל שהוא טס עוד פחות מחודש
.

מזוכיסטית

גנבו לי ת'אופניים

אז ככה
למי שעוקב,וקורא את השטויות שיוצאות לי מהמקלדת -יודע שלא הייתי בתקופה משהו לאחרונה,
מי שעוקב,יודע גם שהחלטתי אחרת. החלטתי להרים את עצמי.
אז זה התחיל מהחלטה מכריעה של ניקוי כבד לקראת בא האביב,
רק לידע כללי- איבר הכבד ע"פ הרפואה הסינית משתייך לאלמנט העץ,לכבד תנועה עצית המשווית לעץ,שמסמל את הפריחה כלפי מעלה ואת הפריצה אל על.
תקופת האביב זוהי תקופת הכבד,תקופת אלמנט העץ,והרגשתי שאני צריכה לנצל את ההזדמנות האביבית ולנקות אותו לקראת פרידה מתקופה אחת ומעבר לתקופה חדשה ואביבית.
ומה אומר ניקוי כבד??
זה אומר לנטרל את כל הרעלים שאני אוכלת בשגרה העמוסה שלי,זה אומר לאכול רק ירקות ירוקים,אורז לבן,שעועית מאש והרבה שתיית מיץ לימון עם שמן זית.
כל השאר-תחת ההגדרה אין כניסה,כמו אלכוהול,קפאין,סוכרים וכן כן שוקולדים(יאללה שלי איזה הקרבה!)
.
בקיצור, ש' חברתי הטובה ביום הראשון של הניקוי אמרה לי "טוב,אני נפרדת ממך לשבוע,איזה משעממת את" (היא חובבת מסעדות והנאות קולינריות למינהן)
האמת?
גם אני,לתומי ,שיערתי שזה הולך להיות שבוע משעמם ,גדוש גרגרי אורז וקקי בצבע ירוק.
אז כן,לא טעיתי לגבי האורז והקקי
אבל שיעמום???
טעות מרה!
אתמול בערב,טלפון מדנה-חברה שהייתה לי מן מדריכה .
הכרתי אותה בטיול שלי בהודו,אותו טיול שהתחיל מזרע קטן,שפרץ את האדמה עם גבעול דקיק והיום אחרי ארבע שנים הפך לעץ קטן.(מחכה לשנה השבעית)
דנה זה סיפור בפני עצמו,לא אלאה.באמת שלא כדאי.
הקשר ביננו נשאר חזק רק בלב,בזמנו,כשהתחלתי ללמוד,החלטתי גם להוציא אותי מחיי(כבר אמרתי,אל תתעקשו-זה סיפור ארוך).
אתמול החלטנו להיפגש.
שכחתי לציין,שאתמול גם תוככנה לה מסיבת פורים קיבוצית מטורפת.(ככה זה בקיבוצים,שבוע אחרי הם בפורים שלהם,תבדקו-ככה זה בכל הקיבוצים).
מבחינתי,היה גם לא ללכת לשם,זה אפילו לא היה לי בתכנון,מברב התלהבות שדנדינה מגיעה אליי עם בן זוגה לביקור ולינה בצימר הכתום והאישי שלי פה באצבע הגליל.
.
אז הם הגיעו
חיבוקים,עיניים,
אהבה.
הרבה אהבה.
היא הביאה בקבוק יין,הבאתי שלוש כוסות יין לשולחן,בתשיים מזגתי יין,ובאחת מים.מים חיים.
לא מתפתה! אני בניקוי כבד שלי.
שעתיים של שיחות ברומו של עולם,חילופי נוסטלגיות והתבוננות על השינוי שחל בכל אחת מאיתנו.
כמה התקדמנו.
זה מראה חזקה אנשים אהובים מהעבר-רק שתדעו לכם.
*
אחת וחצי בלילה,טלפון מש',ה-חברה! בה' הידיעה.
שתויה וטובת לבב היא מפזזת בקולה ,בדרך מסיום משמרת ושואלת אותי אם אני מוכנה לפרטייה במועדון הקיבוצי.
אני באדישות משיבה לה "יאללה נו,מה אני אגיד לך לא?,נזרום"
*
נדלג כמה פריימים הלאה.
.
מגיעים למסיבה.
האוירה באויר,תחפושות,מוסיקה מצחיקה,והריח של האלכוהול חודר לנקבוביות העור.
.
אני,שלא יכולה להנות אם אני לא שותה,מוצאת את עצמי מפזזת על הרחבה,שיכורה ממים ומתמזגת שם עם כל האלכוהוליסטים.
קולטת לאט לאט כמה חופש יש לי בתוך הכביכול "אסור לשתות".אני לא צריכה עזרים מבחוץ,יש את זה בתוכי,ואני שיכורה יותר מכולם.
משתוללת,משועשעת,משתוללת,משתגעת.
ש' מביטה בי ואומרת לי בנימה שתויה שהיא אוהבת אותי,היא תופסת אותי,מחבקת חזק,ולוחשת לי שהיא כ"כ גאה בי.
.
אני,עם שתי חברות שהן חלק ממני,כל אחת נטעה בי משהו ממנה-אחת כמעט שייכת לעבר-והשנייה כ"כ בהווה שלי. כ"כ.
דנה ובן זוגה התעייפו.
החזרתי אותם לבית שלי,הם התיישבו על הספה ואני מלאת אהבה אמרתי :"אני רוצה שתפזרו פה ניצוצות של זוגיות בבית.אני חוזרת למסיבה ואני משאירה לכם את העבודה"
צחקנו,וחזרתי למסיבה.
ש' קפצה עליי
כ"כ אוהבת אותה.
אנחנו נותנות כח אחת לשנייה,וכ"כ אוהבים אותנו ביחד.
כמו שתי פיות שמפזרות אהבה.
ואז..
הגיע אחד השיעורים הכי גדולים שקיבלתי מש' במתנה.
באחת הפינות החשוכות במועדון ישב לו איש בסביבות שנות החמישים על כסא גלגלים,כובע קסקט,ומביט על הרוקדים והשבים.
ש',אמרה לי :"בואי נלך לרקוד איתו"
ישר..
שתינו,באות אליו בקפיצות,כל אחת אוחזת לו יד ופשוט התחלנו לרקוד איתו
העיניים שלו-אני לא אשכח אותן לעולם
מחיוך עצוב,הן התחילו לזרוח
נצצו
ואז הוא אמר -אני לא רוצה שתרחמו עליי
ואז ש' אמרה לו :"נראה לך שאנחנו מרחמות????!!! אנחנו מתות על גברים עם קרחת"
זה היה קטע מטורף,כולם הסתכלו עלינו,בתוך כל הריקוד הזה פתחנו איתו בשיחה
הוא לא האמין ואמר שעשינו לו את היום.
יודעים??
זה קטע! כשאנחנו רואים מוגבלות,אנחנו נרתעים,נרתעים כי אנחנו מרחמים,או לא רוצים לפגוע,או לגעת בעצם בכאב,בפחד הזה של להתמודד מול זה,ובאותו רגע,בתוך כל החיוכים שחילקתי לאיש המדהים הזה על הגלגלים הרגשתי איך אני מתחילה להיחנק ואיך שהבכי עולה,ואז אמרתי לעצמי מי אני בכלל ??? מי אני שאני אבכה ?? הוא מתמודד,והוא איש גדול מהחיים,ובתוכו הוא לא רוצה להיות חריג,בכל רגע מחייו הוא מרגיש איך אנשים מסתכלים עליו כאדם בכסא גלגלים,כל הזמן מזכירים לו את זה,ומה בסה"כ הוא רוצה? להרגיש רגיל.שווה בן שווים.
גם בתוכו שוכן לב. אז מה אם הרגליים שלו החליטו לנוח?
זה היה מדהים,ברגע שלא עשינו מזה אישיו,וניגשנו אליו....והתייחסנו אליו כאילו יש לו רגליים..
זה משהו שבאמת אי אפשר להעביר במילים.
הלב שלי באותו רגע נפתח..
הכבד שלי נהיה פתאום כ"כ קליל
העץ שבי פרץ את האמאמא של חסימות. מבחינתי הוא נקי. אני נקייה. וכמה שאנשים יכולים למלא אותי.

.

היום סוף סוף התעוררתי עם חיוך

.

סוף המסיבה הייתה כשאני וש' בשש וחצי בבוקר עומדות על השביל בקיבוץ,לא יכולות בכלל להביא למילים את החוויות ואת התובנות שחווינו
שמחות
הלב מפוצץ שמחה.

.
ש' הוציאה את הפלאפון החדש עם המצלמה ,וצילמה את התמונה הראשונה .

אני והיא
אחרי העדלאידע-בשבוע דיליי.


.

"באושר ואושר עד היום הזה
סוגרים את הספר
ואת,
נשארת עם זה..."

פחות כואבת
.
גם לזה מתרגלים
מסתבר.
הכאב מפנה פסולת,פסולת במצטברת ברגעים שטוב-אותם רגעים שאין גבולות,והכל פרוץ,במובן הטוב של המילה כמובן,אבל כשהכל פרוץ,יש פתח לפתוגנים. ככה זה עובד.
.
אז האביב כבר כאן,ולכבודו פצחתי בניקוי הכבד שלי .
תזונה ירוקה ,אורז לבן,נטולת תבלינים,מתוקים,קפאין ושאר חטאים שלכאורה אני לא יכולה בלעדיהם.
היום השלישי של הניקוי היום,והגוף מתחיל לקבל קצת רעידות,תחושת עייפות לא מוסברת,ויש קלילות אחרת של הגוף.
משהו מתנקה שם בפנים.וחבל שלא נעים לי מלשתף אתכם בצבע של מה שיוצא לי באסלה.
מרתק משו.

בקיצור
האביב כאן.
ואני החלטתי להתאבב במקום לייבב.

אז שבת שלום

רוך
וקושי
.

ללא ספק

עד הפעם הבאה.
כל פעם היא תבוא.

בסוף זה יגמר
ואני אמתין
במתינות.

עד שאתפוצץ
ויביאו לי ת'כסף,או את הסעיף,או את האהבה.

אני אמתין
עד שאהיה שמחה בחלקי
ואחזור להיות לבד
עד הפעם הבאה.

אמתין
ואדבר
ואשתוק
ואבכה
ואצחק

ואמתין
עד שהוא יגיע
ויפניק אותי
ואני אבשל
ואולי אעדור את האדמה
ואשתול לי תבלינים

ואמתין
עד הפעם הבאה

עד העונג הבא?

משפיע
יש
שיפוע
שופע

שופי על השפע
ותשפיעי
בתוך השיפוע

את הדרך שבאה לקראתך
תשירי את החופש שלך
תני אפשרות לכנפיים לאהוב
תני ללב להיות בצבע ארגמן
והיי נאמנה להווית העולם
כי הכל קצב
ואת מנגנת
טוטפות לעינייך
שמחת הלב.
צייצי על הענף
וקשיבי מנגינת העולם
אח"כ תשכחי אותה
רק בכדי שתהיה בך היכולת להיזכר בבית
שבתוכך.

שקועה.
איזו מן מילה זו?
אפשר לעבור דף??
הדף כבד.
אבסורד! הנייר כבד לי.
משהו אצלי זקוק לכעס קדוש
כעס קדוש בכדי לפרוץ את המחסום.
זרע שצריך לפרוץ את הרגב...גם לו יש כעס קדוש,אז מי אני שלא יהיה לי?
סתם
באמת שסתם אני מקטרת.
אבל איפה הבטחון?
בטוח שלא באוכל
בטוח שלא בעוד סיגריה
בטוח שלא בחוץ
.
במצבי חירום שכאלו יש גם גלגל הצלה: יום חופש לטובת ניקיון.
יהיו כאלו שיגידו שאני פשוט מרוקאית חסרת תקנה,אני אומרת שאני זקוקה לריסטרט כל פעם שמשהו לא מסודר לי בחיים...
הפעולה של הניקיון,ממגרת (לא מלשון השמדה,אולי גם,מלשון מגירה) לי בלאגן לתוך מגרות.
.
גרגיר
תולעת
קטנה כ"כ
מחפשת כלים להתחבא אל תוכם.
ככה זה אצלי
.
עשה
עשה שיעבור
כלו המאגרים
.
קמה לקחת סיגריה,
וחושבת בדרך
"יאללה שלי,איך אני מתענגת על כאב,אם הוא היה זין הייתי מחדירה אותו אליי בלי לשחרר"
הכאב הזה לא טוב
דלק להתמכרויות. תירוץ להיאחז בהרגלים .
לא עוד!
האביב בפתח
יש כבר ריח
וזו התקופה שלי!
שלי!
נולדתי באביב!!!
ממחר אני מתחילה ניקוי כבד
ולא
אני לא מבטיחה
לא צריך הבטחות
ללכת על בטוח זה לא ללכת.
זה למסגר.

אז קדימה,יאללה מספיק להתבכיין
וקדימה לצאת לשמחה
הגיע הזמן.

רק תפתח דלת

כלב לבן
פרוותי
צח ונקי
לא זוכרת אם הוא שלי,אבל הוא באחריותי.
מרכז קניות ענקי,עם תחושה של איזור תעשייה
הוא נעלם.
פריים שני
אני בבית נטוש ומזוהם
עם חבר'ה שאני לא ממש ששה להיות איתם באותו בית
תחושת פחד עוטפת את כל כולי
דמויות מוכרות - כמו אחי והאקס איתי שם בבית,אבל רק מרחוק,כאילו יש איזה שבב זכרון שזוכר אותם,אבל המרחק כ"כ גדול.
אני לבד.
ורק הפחד מסכים להיות חבר שלי.
יוצאת לחפש את הכלב
הלבן
אני באטרף
שורקת,מטפפסת,שואלת,
עוברת במקומות מזוויעים ושום דבר לא מעניין אותי חוץ מהעובדה שהכלב המסכן הזה חסר אונים.
עד ש..
אני מוצאת אותו בזרועות של איש שמביט בי בכעס ופליאה
הכלב
רועד
מוכה
ומלוכלכך
כל הפרווה הלבנה שלו הפכה לחומה,פרט לראש.
ואני?
מחזיקה אותו כ"כ חזק
מחבקת
לא יכולה להרפות
כאילו הוא היה הילד שלי,מחבקת ובוכה וממררת על מה שהוא עבר ושלעולם לא יהיה לי מושג ,כי מה לעשות כלבים לא מדברים.

**
חלום שכזה..
מעניין.