מבבלגת לעצמי את השכל

כלב לבן
פרוותי
צח ונקי
לא זוכרת אם הוא שלי,אבל הוא באחריותי.
מרכז קניות ענקי,עם תחושה של איזור תעשייה
הוא נעלם.
פריים שני
אני בבית נטוש ומזוהם
עם חבר'ה שאני לא ממש ששה להיות איתם באותו בית
תחושת פחד עוטפת את כל כולי
דמויות מוכרות - כמו אחי והאקס איתי שם בבית,אבל רק מרחוק,כאילו יש איזה שבב זכרון שזוכר אותם,אבל המרחק כ"כ גדול.
אני לבד.
ורק הפחד מסכים להיות חבר שלי.
יוצאת לחפש את הכלב
הלבן
אני באטרף
שורקת,מטפפסת,שואלת,
עוברת במקומות מזוויעים ושום דבר לא מעניין אותי חוץ מהעובדה שהכלב המסכן הזה חסר אונים.
עד ש..
אני מוצאת אותו בזרועות של איש שמביט בי בכעס ופליאה
הכלב
רועד
מוכה
ומלוכלכך
כל הפרווה הלבנה שלו הפכה לחומה,פרט לראש.
ואני?
מחזיקה אותו כ"כ חזק
מחבקת
לא יכולה להרפות
כאילו הוא היה הילד שלי,מחבקת ובוכה וממררת על מה שהוא עבר ושלעולם לא יהיה לי מושג ,כי מה לעשות כלבים לא מדברים.

**
חלום שכזה..
מעניין.