|
|
|
אחרי כמעט יותר משנה שלא ביקרתי כאן באתי להציץ.
להציץ לעצמי בבלוג שהיה מכונת העיבוד כשהייתי באיבוד או סתם כשרציתי ללכת .
אחרי טרנספורמציה שעברתי ושאריות מהעבר אני תוהה האם כישורי הכתיבה שלי נמוגו .
זה מעיר בי געגוע מתוק
נוסטלגיה שעולה ישר לגרון ומזיזה לי משהו בגוף.
התגעגעתי
כשהספק עומד אל מול משהו כ"כ בטוח לכאורה ישנו קפאון.
קפאון של מחשבות שהופך את כל המציאות לממוחשבת,קפואה,עוברת ליד.הכל משותק
עד שמגיע לו שבר שמנפץ,שגם לו נדרש זמן עיכול בכדי להבין היכן הצעד הבא שיותיר עקבות גורליים.
הנצח הוא רק עכשיו,והקבוע לא חותם קבע אצל אף אחד
ועדיין בתוך כל שינוי מערכתי וצורך בסדר מחודש,ישנו משהו מרגש שמעיר בי את האש ומעיף לי את הפחדים.
כי הפחד הכי גדול הוא לעמוד במקום.
אני מתגעגעת
כן.מתגעגעת.
עכשיו אפשר להתחיל.
אם תקופות בחיים מסומנות כפרקים בספר,אני מרגישה שאני לקראת ספר חדש.
בניגוד לרב המכר הקוגם,בעיקר שאני מכרתי לעצמי,או הדרך שבה מכרתי את עצמי בעיני עצמי,הספר החדש הולך לגולל סיפור נסתר שאפילו אני-הדמות הראשית איננה יודעת מה יעלה בגורלה.
משהו ממני מתחיל להתפורר.בעצם אולי לא להתפורר-אלא רק תופס צורה אחרת על הדיונות האינסופיות במדבר.טיבה של רוח להעיף וליצור מחדש,כשם שהיא טורקת חלון או משיבה את הכוחות מחדש.
ילדי הקטן שנוצר בתוכי מעורר בי תחושות ומחשבות על הילדה הקטנה שאנוכי,על הפחד לזנוח אותה טו חלילה לאבד אותה,על חוסר החיבור הנוכחי עם רצון אמיתי להיות אמא על פני האדמה.
בלבול שכזה?שלא הרבה נשים מודות בו כשהוא מופיע כאילו היה מפלצת אימתנית מתחת למיטה בחושך,ובבוקר מתגלה כבגד זרוק שאמא שכחה לאסוף לסל הכביסה.
יש אמת פנימית קטנה שמשקיטה-אותה אמת ברורה על היותי אישה,על הידיעה כי הטבע הוא טבע וכאישה נצרבתי בהולדתי לדעת איך להיות.
לא רק ייצור קטן הולך להיוולד אל העולם,הגם שגם אמא חדשה הולכת להיוולד בתוכי.או שאולי רק להתגלות.
געגועיי לימים פרועים ישמרו על להבת ליבי לנצח.
הרי לא באמת אשתנה.זו רק עוד חתיכת מוזאיקה המתווספת לפסיפס של חיי ומוסיפה עוד תצורה או גוון.
מבינה לבטח שהפחד משינוי ככ עמוק טבעי,אני מפנה לו מקום ונותנת לו לבטא את עצמו,,שיפחד ויפחיד-הכל בסדר.יש לי אותי.ואני לא הולכת לשום מקום.
אסופית חסרת משקל.
שערה מתבדרת ברוח
אני סהכ סיפור חדש הנברא מפרי מוחו של אותו סופר
אני אוהבת.
אוהבת אוהבת.
אוהבת.
ו...
בקרוב
?
התחושה הזו שמשהו מתמלא אחרי הריק
אותו רגע אפוף וחמקמק שבו נקודת המפגש בין החסר למלא משיקה....
זה רגע שאמתין לו נצח,וכשיגיע אעלה גבוה לשנייה שברירית וגוברת על כל כאב שבעולם.
מתרדמת להתעוררות
הגיטרה שבי מתחילה למתוח את עצמה כבמתיחת בוקר מתפנקת.
המיתרים מתחילים להלחין לחן רענן וצעיר.
יש לי ארץ טרופית יפה בתוך הראש
הגיע הזמן לפתוח חלון ולהכניס קצת אור.
תודה על סטירה מצלצלת
קרקס-חי
על חבל דק הלוליין מדלג,בין קרקע מוצקה לאויר מרחף
משחקים של אשליה מבדרים את ההמון,והשאלה הגדולה "ליפול או לא ליפול" מסתירה ציפייה דרוכה לשני תסריטים אפשריים.
שיצליח.
שייפול.
לפרקים אני לוליין
לפרקים אני ההמון
לפרקים לעולם אצליח
לפרקים לעולם אפול
בוקר טוב חיים
פעימה אחת לו יכלתי הייתי לוקחת מעצמי ומניחה אותה בתוך האגם הריק שעולה על גדותיו בתוכי.
עננה צחורה שוטפת אותי בערפול עכור ואורירי.כמעט בלתי נראה ,נראה כמו האופק אך לא באמת קיים.
ערפול שעוזב אותי רק בכדי שארגיש אותו כל פעם מחדש במופעו הבלתי מרגש בחיי.
הערפול הזה כ"כ נצחי בהגיעו אליי כאילו יהיה כאן תמיד.
דרך ללא שביל זה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות בבמה שעליה אני מופיעה.
פעימה אחת אני מבקשת שתתן לי את הכח לבעוט את עצמי מהכלוב המסוגר הזה שהנחתי את עצמי בתוכו במו ידיי.
אתמול חגגתי אביב,היום אני חוגגת שעמום.
משעמםםםםםםםםם לייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
בין שוקולד לבן למריר עם אגוזים אני רוצה להטביע את הידיים שלי ולזרוק אותו על הקירות
לשים פס בלי לשים פס.
פסססססס
פססססטטטטטט
קחי את תיק הנצנצים שלך וחיזרי לפזר קסמים אומר לי הקול הסגול
בעודו מדבר הקול הדומם צובע אותו בשחור מחדש
הקול הלבן מנסה להילחם
והקול האדום מניף את הדגל
השחייה אסורה מעיד השיח במח
העורב החדש עושה לי קרע קרעע כל בוקר דרך חלון אחר בבית ואני מביטה בו בערגה להיות קוסמת מחדש.
רק פעימה אחת חסרה לי להזמין את העוצמה הרדומה בתוכי.
אחת.
אחת בודדה שתביא את השקט הרך בינה לבין הבאה אחריה.
חוץ מעצמי אף אחד לא יעזור לי להזרים את האנרגיה הפורצת,ההודפת כל שכבה אפאטית בתוכי.
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הם צורחים בתוכי
צועקים לי להתעורר
ואני מפהקת כנגדם ועונה עזבו אותי בשקט.אין לי כח!!!!!!!
נמאס לי כבר לשמוע את עצמי מסבירה את עצמי לעצמי בעצמי.
אבל מה עושים כשאין כח לקום?
כשאין כ ח לתת?
כשפשוט אין?
מה??
פעימה אחת
פעימה.
פעם פעמה.
השקט מדבר בעד עצמו.
חפרפרת שולחת ידה אל האור.
הראש והלב עוד ידברו את עצמם לא בנפרד
לנצח יהיה זה הנצח.
אוהבת כ"כ לסיים בלחישה.
שליטה וחוסר שליטה מתנשקים בלשון רטובה ומתערבלים במיצים של עצמם.
כל יום הוא בחירה מחודשת באיזו צורה להלביש את החיוך על הפנים.
בעיקר לפי הדופק האדום.
אספתי את הדברים שעושים לי טוב והנחתי במזוודה.אולי גם במזווה.
שכחתי המון,הגיע הזמן להיזכר.
מי אומר שזה רע?
מי מחליט....
מה...
את
והוא.
האם אמצא את הדרך חזרה?
היופי שבאומנות הוא שהכל יכול להישמע למיליון פנים.
הכל בעיני המתבוננת.
