זה היה באחת מהנסיעות לאמריקה הלטינית. כדי להעביר את הזמן, טינדר הוכיח את עצמו כפתרון מועיל. יש תמיד מי שתתעדפנה גברים זרים שנעלמים עוד שבועיים, ולא ישפטו אותן כמו גבר לטיני עם פייק מוסרי מזוייף וקתולי. נפגשנו דיברנו היא קתולית הולכת לכנסייה, מורה מדברת אנגלית וספרדית. ערב אחד הסתיים על הספה, ובשני כבר עברנו למיטה. נראה שמעולם לא השקיעו בה תשומת לב בתשוקה, והחלק המדהים היה , שהיא קיבלתה את זה בטבעיות, לא בלי שהיתה סדרה או שתיים של כמה היסוסים. באיזה שהוא שלב פתאום היה זיק כזה, ניצוץ לרגע. היא ישבה לי על הפנים ורכבה עליהם, באיזשהו רגע, הפנים שלי הוסטו, ואז ראיתי את זה קורה.. היא הניעה את האגן והתיישבה שוב לרכיבה עם תנועות אגן על הפנים שלי, מתעלמת לחלוטין מקיומי, מתעסקת רק בתחושות שלה. אגואיזם מוחלט ראש מוטה, כף יד שלפתע אוחזת בשיער שלי, וכאילו שהאחיזה בין ירכיה הלופתות לא מספיקה, אז האחיזה בשיער, לא הותירה ספק, ואז הצמדת הראש למפגש שבין יריכיה, ורכיבת אגן על הפנים המצייתות שלי. אבל זה בכלל וונילי. כמה לילות נוספים וחזרתי לארץ. לא אמרתי כלום. אבל המעבר הזה מוונלי לאגואיזם צרוף של לטינית קתולית שהולכת באמונה ואדיקות לכנסייה, הצית זיק תקווה. ואז עברנו לחודשים של קשר מרחוק, שבו אני מטפטף בזהירות כל פעם צעד נוסף. עוד ועוד מידע על הלגיטימיות של דרכים אחרות להיות יחד, מספר על הריגוש שבהתעלמות שלה ממני, בציווי שהרגשתי בכף היד שלה שאוחזת את השיער שלי ומכוונת אותי לשרת טוב יותר... והיא שותקת. מאזינה. לא מתנגדת. לא נבוכה, לא מנסה להתנצל להתחמק או לתרץ. ואני מעיז יותר מעניק לגיטימציה לצורך הזה, מתבל משפטים חצי אקדמאים, במשפטי תשוקה זהירים על הצורך להתמסר לספק את האישה שאיתך, ואז.. מזכיר בדסמ.. ושוב שתיקה האזנה ונשימות של התרגשות עוברות בשיחות הוידאו. לאט לאט זה יצא החוצה, ואז נפגשנו שוב באירופה [טיסה ראשונה שלה לחול] עדיין סוג של ונילי. ואחרי כמה חודשים שוב נפגשים בים התיכון ואז כבר הגיעה הסטירה הראשונה, ואז האצבע המצביעה על הרצפה למרגלותיה, ואז השינה לצד המיטה על הריצפה ובסוף גם הקריאה מחדר השירותים, להמתין לרגליה וכשהצלילים של נוזל בנוזל הפסיקו להגיע מהאסלה, לחוש בידה אוחזת לופתת בלי להתנצל, בבעלות מוחלטת, מרימה את השיער והפרצוץ שלי למלעלה ותוחבת אותו ללקק ולנקות אותה, בין רגליה השחומות הארוכות החטובות והמפושקות. מפה כבר אין דרך חזרה. בסוף החודש היא תגיע לארץ, ובין כנסיה לכנסיה, אני אסגוד לרגליה על ארבע, והיא משתוקקת כבר לחיות, "לא את הפנטזיות, אלא את הקפריזות שלה" כמו שהיא הבהירה. סטירות יריקות ליקוקים והימצאות נצחית לרגליה מתחנן לזכות לשרת. כל נשלט עבד שפוט או איך שלא יוגדר הצורך להיכנע ולשרת, יודע שכל כך קשה למצוא שולטת, על גבול הזכייה בלוטו. וכל מי שהיה בצד השני, יודע שכל כך קל להפוך וונילית לנשלטת [שם התחלתי] אבל... ונילית מהכנסייה לשולטת טבעית.... אם הייתי קורא את הסיפור בכל בלוג אחר, היה לי ברור שזה פייק מוחלט. בסוף יולי "הפייק" שלי תנחת בארץ.
לפני שנה. 5 ביוני 2023 בשעה 21:39