לפני 8 שנים. 4 בנובמבר 2016 בשעה 18:59
יודע מה הזכרת לי?
את מוסד הילדים ההוא.
אחרי הביקור הראשון עם חברותי לכיתה
תוך חיפוש מקום לעשות בו שירות לאומי
אמרתי שלמקום הזה 90% שאני לא חוזרת.
הן הנהנו.
לביקור השני הגעתי לבדי.
המדריך הראשי לקח אותי לשיחת אזהרה.
אמר כמה יהיה קשה, שאחשוב טוב אם כדאי.
זה נשמע נכון יותר מרגע לרגע.
ישבתי עם הילדים על הרצפה ליד המדרגות.
האחת שרטה בשניות את גב כף ידי.
לפני שהספקתי לקום לשטוף את הדם
ילד אחר ליקק אותה.
שניהם לא יכלו לראות מה הם עושים.
מאז נזהרתי.
והיה הילד שדיבר תוך פכירת אצבעותיו.
אמרתי, אני שומעת אותך גם בלי זה.
הפסיק והיינו חברים טובים.
החלטתי לבוא, גרנו יחד.
השנים שם היו מדהימות, מכוננות.
עיצבו את העצמאות והאמהות שלי.
הוצע לי להיות מדריכה ראשית.
בחרתי מסלול אחר בחיים.
עכשיו אתה מזהיר אותי.
אחרי כל מי שהיללו את עצמם כדי שאתקרב.
זה חידוש מרענן ושובה לב.
