אוהבת

פעם שאלת

כיצד אנהג אם ניפרד.

האם אגזור עלי תקופת אבל

כי ככה מקובל באהבה,        

או שאגזור את הרצועה.

עניתי שבעבר כך הגבתי,

הכאב הצמית אותי לאדמה.

מאז שאני שפחה השתניתי,

היום אני אישה חיה.

לקח לי זמן להגיע לכך.

תחילה היה עלי להיכנס

לדרך ללא מוצא

שהוציאה את הלוחמת שבי.

בעקבותיה הגיחה השפחה.

מי שעומדת על דעתה

ועל רגליה האחוריות,

יכולה לכרוע כרצונה.

בתהליך ובאבחה

תקופה של יחד נחתכה.

כעת המציאות שואלת

לאן פנייך אישה חיה?

מתבוננת בלילה.

כוכבים משתקפים בעיני.

ריח דמי בנחירי.

מלקקת את פצעי.

מחבקת את היגון

מתחת לפרווה.

האופל לוחש לי.

כף ידו הרחומה

מגינה על גחלת

עששית לבבי

מהרוח הקרה. 

מזנקת לאי-שם.

כפותי הרכות

בוטשות ברגבים,

מתעלמות מאבנים.

ענפים שורטים את גבי,

מודה על ליטופם.

דלתות נסגרות,

דרכים נפתחות.

נשים בוכות,

חיות ממשיכות.