הפיסקה האהובה עלי בתנ"ך מתארת את מהות האדנות.
אליהו רצה להראות שהאל היהודי נעלה על האל בעל.
לשם כך עשה עם נביאי הבעל תחרות בהורדת אש נסית.
לכאורא הצליח, רק יהוה נענה לו והבעל לנביאיו לא.
יחד עם זאת יש לזכור שבאותה תקופה המאגיה רווחה.
קסם קטן, קסם גדול, הכי בטוח מי הורג את מי.
לכן אחרי שאליהו הביס את נביאי הבעל וטבח בהם,
המלכה איזבל הודיעה שבכוונתה להרוג אותו.
במבחן האש אליהו הרשים אך במבחן התוצאה נכשל.
בודד ומאוכזב ברח למדבר ושאל את נפשו למות.
אז הסביר לו יהוה שאדנות אינה פירוטכניקה למתקדמים.
השליטה האמתית לא באה ברוח וצלצולים.
במהותה היא מתגלה באופן הברור ביותר מהשקט.
זוהי ההוויה העוצרת כול, יוצרת ומתקיימת מבפנים.
מלכים א' פרק י"ט פסוקים י"א-י"ב:
"וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה
וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה;
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה;
וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה."
שבת שלום
