מיני-מאנץ'. קומה עליונה בבית-קפה שאנטי סטייל זולה. בדומה למקובל בחצי האי סיני צריך להזמין ולהעביר את הזמן עד שיגיע לשולחן.
זה גורלו של כל סנדביץ' או במקרה שלי צ'אי. יושבת, לידי ריץ׳ הצוחק המקסים הזה. ממשיכים לאוטובוס, בתחנה לוקח דקות לגלות.
זה לא מכיוון ששנינו היינו בחינוך אורתודוכסי. זו הידיעה שלפני אדם שעבר את המסלול שעברתי עם אותו פטנט מנטאלי שעזר לי.
פוגשת לראשונה, משתאה. מתבוננת כמו בתמונת מראה. פתאום מזהה מולי תאום. הימים ההם מהדהדים איתו בזמן הזה.
השנים בבית-יעקב חקוקות בי. ילדה שיושבת ליד שולחן והכל אסור, משמעת חמורה. אין רחש פטפוט. לא משחקים מתחת לשולחן.
הסתובבויות אחורה מחוץ לתחום. הידיים או שלובות או מסכמות. כאשר המורה שואלת, מאד מומלץ לדעת את התשובה הנכונה.
אין לאן לברוח חוץ מאשר למקום אחד, מתחם המחשבות. רגע, איך? חייבת להאזין, להיות מוכנה כל הזמן לביקורת פתע.
כדי לא להיענש מפצלת את הקשב. משאירה בכיתה את המינימום ההכרחי וזוכרת את דברי המורה כמה משפטים לאחור.
ברור שאינני נמצאת שם. קל לראות עד כמה אני מרחפת. זה משחק תופסת קבוע בין המורות וביני. מנסות להפתיע אותי ברגע
בו אני הכי מנותקת, הכי מרוחקת. תמיד עונה, זה אף פעם לא מצליח להן. את הכללים במשחק הזה הילדה קובעת. אני.
במשך שעות ארוכות מדי יום, ששה ימים בשבוע, מתרגלת את הריכוז האישי שלי במגרש האימונים של עצמאות העצמיות.
לתאום איני צריכה להסביר, זה חלק ממנו. שומע את המילה פטנט ואומר "לזכור שלושה משפטים אחורה".
ריץ׳ הוא יותר מתאום, הוא אח גדול. ילד שלא רק מצא את פתח המילוט הפנימי.
ילד שעמד שם באומץ, העלה תהיות יסוד בקול רם מול כולם ושילם.
אני כל-כך גאה בו, בילד, בנפש, באדם הבוגר הזה.
