לפני 8 שנים. 5 בינואר 2016 בשעה 7:38
הכל נמוך. לא מטפסת על סולמות, כסאות או עקבים.
הכל אטי. לימים יש קצב משלהם. פוסעת צעד צעד בלי לרוץ.
הכל סגור. חסום כמו מלתעות שמחשקות לסתות בלי לנשום.
הכל מכונס. מדוד. מחושב. כה מהודק שרק מבט קרוב מגלה
את סליל הכוח הפנימי. הקו המחבר את החלקים הצמודים כגוש.
ככל שמתכווץ בתוכי כך עולה בקצב ספירלי העוצמה שאוגר.
כל נים, שריר ותא עצב בגופי העומדים מלכת אינם נחים, נדרכים.
לאן? מתי? עם מי? ממתינה לקפיצת האנרגיה ברגע בו אשתחרר.
