קצת קשה לראות את זה עלי כי, טוב לא אחמיא לי עכשיו, אבל עמוק בתוכי אני טמבלית.
זו הדרך היחידה להסביר איך אני עומדת בפסגת הר אליה הגעתי עם סלע סיזיפי ואז
משליכה אותו כאילו זה ממש לא מעניין. למה מפלסת את דרכי עם מרפקי חמאה מומסת
ומתפלאת איך זה שאני מחליקה ומבוססת בשלולית. מדוע לעולם איני נלחמת על קשר.
מיד כשנראה לי שמישהו טיפה לא מעוניין דוחפת אותו היישר לזרועות האחרת.
יש אנשים שמסתובבים נשואים בזכות הסידור היעיל הזה. הם דוגמה ללא טמבלים,
שומרים על עצמם ומבססים את מה שיש להם.
יש מעט מאד דברים שחשובים לי בחיים. מתבוננת בעצמי במראה בעיניים ויודעת שלא
מסתתר מאחורי בבואתי אף שלד. חוץ מהילד בגן ששרתי לו "יעקב החצוף עושה לי פרצוף".
לצערי אין לי איך לבקש ממנו סליחה, מה שעשיתי במקרים אחרים. איני ראשונה בסדרי
העדיפויות שלי. עד כה חילצתי אותי ממצבי הרס אחרי שמיציתי את יכולת הסיבולת שלי
או מפני שדאגתי למי שאיתי ובאחריותי. את זאת מנסה לשנות. ביומיום מסתפקת בכלום וחצי.
ממה שבלבי דורשת פרפקט. כמעט תמיד איני מיישרת קו עם העולם ונשארת גולם במעגל.
טמבלית מבחירה, נחושה, מודעת ואוהבת.
