בתחילת דרכי בעולמנו הסביר אדון אחד מה עושה השפלה לשפחה. לדעתו מצד אחד האדונים נהנים ממנה ומצד שני
יורד בעיניהם ערכה. כדבריו מי רוצה אישה שהשתינו עליה והרביצו לה? הזהיר כדי שלא ישתמשו בי ויזרקו אותי.
סבורה היום שיש כמה כאלה, אלא שאז האמנתי בטעות שזו הנורמה המקובלת. כביכול מי שסופגת בכך מתפוגגת.
ימים חולפים, אדון שני, סשן. דורש שאבצע פעולה מסוימת בה פוגשת לראשונה. נזכרת במה ששמעתי ומרגישה
כאילו נבוט נופל לי על הראש. בטוחה שהיענותי הממושמעת מכניסה אותי עכשיו לקטגוריית השפחות הבזויות.
מצטמררת מהמחשבה שבעצם סיפוק רצונו של אדוני מרחיקה אותו ממני עד לנקודה בה יימאס בי וייפרד ממני.
זוכרת אותי עושה ובוכה. שרירי נעים בדיוק מושלם והדמעות זולגות. הוא עולה לפסגת הנאתו ואני מושלכת לתהום.
יורדת למדרגה נמוכה מכדי שאהיה ראויה לו. נענית לרצונו ומתענה משברון רצוני להיות שפחתו. חשה שכל רגע
מקרב אותי לסיום הצורב ומצייתת עד הסוף, עד תום. מביאה במו ידי לניתוק קורע לב בין אדוני לביני, לאובדני.
אחרי הסשן נשאלת למקור הכאב. מספרת. אדוני מחייך. מסביר מה ההבדל בין להתאהב ולאהוב. המאוהב מחפש
דרכים לקשור אליו את מושא התאהבותו. זאת כדי להתענג אתו וליהנות מנוכחותו. האוהב עושה הכל כדי שאהובו
יהיה מאושר, נקשר אליו מכדי לחשוב על עצמו. כמה אור במבטו ושלווה במגעו. ברוך אומר לי, את אוהבת אותי.
