יותר מחצי שנה חלפה מאז שהחום בקע מכף ידי.
הילינג, בעלומי למדתי להפעילו ובנישואי נעלם ממני.
אחר-כך הבהב, מדי פעם ניצת, תמיד באופן ספונטני מיד.
כעת איני חשה דבר, זה כמו אפס.
לידו על המיטה, שוכב על בטנו, גבו הדואב לפני.
איני מרגישה את החום לכן מעסה, עושה כמיטב יכולתי.
נוגעת בעדינות באצבעות מרגישות ומגששות
בעקבות מה שמסתתר באפלה מתחת לעור.
אומר יש לך את היכולת להקל, התנועות אינן מתאימות.
תקשיבי לגב.
ככל שהזמן חולף מבינה שנוגעת לשווא. מאד רוצה להקל.
אין לדעת מה הסיכוי שהחום יבוא אבל מהלחיצות דבר לא יצא.
לכן יהא אשר יהא מניחה לכף ידי לרחף, בלי לגעת, קרוב מעל.
איני חשה דבר. רוצה לחוש, עוצמת עיני, מתרכזת, מצפה.
כמו נימים עדינים מכדי שיובחנו בנפרד מתחילה לקלוט.
איני יודעת אם הגב מגיב או שמגיבה לגב, יש תגובה.
האוויר מרגיש פיסי, יותר מאשר עם החום אליו הייתי רגילה.
כה מוחשי שמדי פעם פוקחת עיני לוודא שאיני נוגעת בעור.
זה כמו גב מעל גב. מזהה בוודאות את נקודת הכאב.
התחושה היא שניצב מעליה מוט נוקשה, שונה מהרצף.
מלטפת באהבתי את הקצה, מלטפת ממש.
פעם ראשונה ששולטת בפעולה, מתעקשת איתה שתתגלה.
פעם ראשונה שמרגישה כה ברור את התוואי העוטף.
שנינו כאן ונראה שרק אני מופתעת. איתך זה אחרת.
