פנוי ויכול להיפגש אך יש לי משימה קודמת.
אין להשאיר אותה לאחר מכן כדי שתתבצע
עוד היום כאשר אני בערנות מקסימלית.
גם אם אצליח לעמוד בה בזמן המוקצב
תישאר אולי חצי שעה פנויה להיות יחד.
אומר שאז יהיה חיבוק.
במקום שזה יאיץ אותי
מרגישה בלימה חדה על המסילה.
מוזר לי להילחץ בשביל חיבוק.
לא רוצה חיבוק כפרס.
בעיני חיבוק הוא מובן מאליו.
מבינה שאני במערכת בה הוא לא.
מקבלת את מה שנעשה בה.
יכולה לא לגמור תקופות ארוכות.
יכולה לא להתחבק תקופות הזויות.
בפגישה שעברה לא היה חיבוק.
יודע עד כמה רוצה חיבוק.
ביקשתי ולא קיבלתי.
אבל להתחנן בשביל חיבוק?
לא תודה.
אין לי מה למהר עם המשימה.
אבצע כנדרש וכזכור הזמן נתון לשיקולי.
יש כאן התניה אם תספיקי בזמן תקבלי.
אם לא תספיקי בזמן לא תקבלי.
זו הבחירה שלי.
מספרת, מנחה לכתוב על כך.
זה מה שכרגע אני עושה.
כל מילה שמקלידה כאן
כל מחשבה על כל מילה כאן
כל פעולת עריכה פשוטה
מורידות מאותה חצי שעה.
מרחיקות את החיבוק.
והנה בזה אני משקיעה.
מתמקדת בקלות
כאילו אין מחר ואין חיבוק.
לא כאילו, זמנו עבר.
לא יהיה חיבוק.
התבטל בזו השנייה.
מעדיפה מאשר חיבוק עם התניה.
שולחת במייל, עונה.
כבר אתמול הרגשתי
את הצורך שלך בחיבוק.
התחלתי לגרד, בדקתי עד היכן זה מגיע.
היום ניסיתי גם את זה.
איני רוצה שתהיי רובוט.
המטרה היא שלא יהיו לך כפתורים
באמצעותם אפשר ללחוץ עלייך.
זו אינה דרך להפעיל אותך.
קיבלתי. חיבוק.
קיבלתי. חיבוק.
