שואל, מה תעשי כשאני וחברתי נערוך מסיבה בבית, אולי עם עוד אנשים. האם תגישי? תשרתי? אומרת, מה שתגיד. ממקד, יש
משהו שמפריע לך? מספרת, פוחדת לעשות פרצוף שיבאס את חברתך. חופן לחיי בכפות ידיו ומביט בעיני. טוב לך איתי עכשיו? כן.
ממשיך, יהיה לך טוב איתי שם? כן. מספר, אני גאה בך. חשוב לי שתדעי, ההשפלות לא יתבצעו בזלזול אלא מתוך כבוד. יעריכו אותך.
מתקשר בבוקר. את יכולה לבוא לרבע שעה? בוודאי. מפרט, חברתי ואני נהיה בחדר השינה. את תכנסי, תרחצי כלים ותלכי. מזדרזת, רוצה
שיהיה גאה בי. אם החברה תראה אותי שתרגיש בנוח. לובשת בגדים סולידיים ונאיביים, שום קשר לסקס. איפור פסטלי עדין. הכי חשובה
הטבעת. זו מלפני שלושה פוסטים, טבעת השפחה. כך כאשר אשטוף אביט בכפות ידי, אראה אותה על אצבעי והיא תזכיר לי את מקומי.
נוסעת באוטובוס. דמעות עומדות לבצבץ. אסור. לא אעשה לה פרצוף מבאס. נזכרת בכפות ידיו. חשה אותן חופנות את לחיי. איתו אפשר.
שמחה שכל-כך סומך עלי. מגיעה. פותחת את הדלת בשקט. הכלבה באה אלי להתרפק. מצטערת, זה לא הזמן שלך. זה הזמן שלהם.
בפעם אחרת אלטף אותך וזנבך יכשכש. אין לי כל כוונה לעכב אותם. הם בטח רוצים להמשיך שם בחדר מאחורי הדלת הסגורה.
מטבח. חלק מהכלים בכיור. צלחות, מסחטת מיץ, סכו"ם... יפה ששמו שם ולא חיכו שאפנה. על השולחן זוג כוסות קפה. איני שותה קפה,
זה משהו שמשותף רק להם. בנוסף זוג כוסות יין גבוהות, דקות וריקות. זוג מזלגות עוגה. עוד ועוד זוג, הזוג שהם ולא אני. יכולה להפריד
את זוגות הכלים. לרחוץ אותם בנפרד. להניח לייבוש רחוקים אחד מהשני. בוחרת שלא. רוחצת זוג זוג יחד. מניחה זה לצד זה במייבש הכלים.
דווקא היום אין מוסיקה, שקט מוחלט. כל אוושה נשמעת היטב בחדר הסמוך. אין שם תזוזה, הקשב שלהם ממוקד בי כאן. שיעול קל, שלו? שלה?
איך היא מרגישה שם? הוא שמח, מרגישה. משתדלת לרחוץ בדממה אך אי-אפשר. כל-כך ברור מתי שוטפת זכוכית, מניחה מתכת, אפילו הכיור
מבעבע מבפנים. לא רואים אותי אך שומעים מה אני עושה בכל שנייה. תוך כדי שטיפה מתבוננת שוב שוב בטבעת על אצבעי. מזכירה לי את מקומי.
את כוסות היין הגבוהות אי-אפשר לנקות מבפנים עם הטבעת. הן צרות ועדינות מדי, עלולות להישבר. מסירה אותה ומניחה על השיש מולי, לפני עיני.
מסיימת לשטוף, מתבוננת בשולחן האוכל. נאמר לי לרחוץ כלים, לא לנקות את השולחן. בכל-זאת קצת לא נעים שייראו אותו כך. דילמה. ההגבלה
היא לרבע שעה, המסגרת נשמרת. לכל הפחות מניחה במסודר את התחתיות ומנקה את הפירורים. מפית מקומטת על השולחן. אין לי מושג מה
עשו בה, עניינם. משאירה. זהו, הכל מאחורי. פותחת את הדלת חרש. יוצאת. עשיתי כרצונו. נושמת לרווחה. בלבול מהול בסיפוק. שמחה.
אוטובוס. הפעם הדמעות מבצבצות. מותר. בדמיוני נצמדת לרגלו, מרימה אליו את עיני,
מחפשת אישור, כלבלבונת. רואה אותו מרוצה, מחייך, מלטף את ראשי, אהבה בעיניו.
בבית מקבלת ממנו תמונה של הכלים הרחוצים עם המילה תודה.
