יושבת בחתונה ומביטה בחופה. בדמיוני ידיך מחבקות אותי מאחור.
רואה את הזוג ואת מה שאתה מזכיר לי. לאהוב בלי לצפות. דומעת.
לאהוב בלי לדעת שאני האחת. האם אחרי מחר יהיה לנו מחרתיים.
לאהוב אותך צלול מהמקום הכי שקוף. רק כי אתה אתה ואני אני.
לאהוב בלי לצפות זה אני. מה שהכניס אותי למקומות שחורים בחיים.
אין לי כוונה לוותר על כך, להטיל במו ידי כתמים שחורים בנשמתי.
לאהוב בלי לצפות זו תכונה פנימית. אינה באה מאישור, קיימת בלעדיך.
יש לה חיים משלה אפילו אם אני בודדה ואין בקרבתי מי שמחזק אותה.
מבינה את האוקסימורון, גם ציפייה ללאהוב בלי לצפות היא ציפייה.
ובכן גם במזוקק ביותר יש לפחות פרדוקס אחד, ככה זה בעולם הזה.
לכן לאהוב בלי לצפות אין משמעו לספוג השפלות מנמיכות או לסבול
ממערכת יחסים בלתי מאוזנת. זאת תובנה עדינה שהקאתי דם
וכמעט את נשמתי ממני עד שנצרבה ולמדתי איך לשמור עליה ועלי.
תודה שאתה לוקח אותי לשם. יכול כי לאהוב בלי לצפות זה מה שיש בך.
המקום הצרוף ממנו אתה מקבל את מי שאני ורוצה את מה שיש בי.