הזיכרון שהכי נחרט בי. חשבתי איך לגרום לו אושר. מה יעלה חיוך על שפתיו.
עלה בי רעיון שהכעיס אותי, מאד. זה היה סימן מובהק לכך שהרעיון טוב.
אקנה לחברתו מתנה, משהו שיביא לה ממני. מתנה מיוחדת שתשמח אותה.
קופסת תכשיטים שתאמר לה שאני לגביו רק הקופסה והיא בשבילו התכשיט.
מהרגע בו הדבר צץ בי ידעתי שאבוד לי. זה לא ירפה ממני עד שאביא.
ככל שחשבתי על כך אהבתי את הרעיון יותר ויותר. אני באמת רק קופסה.
השפחה שצריכה לספק צד של האדון בעודו מתרכז במי שיותר חשובה לו.
שומרת ששום דבר לא יפריע לתכשיט, לא ייגע בו כאשר הקופסה תישרט.
צריך קופסה שאינה פשוטה מדי כדי להראות לחברה שאני מכבדת אותה.
לא יפה מדי כדי שתשומת הלב תתרכז לא בקופסה שאני אלא בתכשיט שהיא.
חיפשתי. קופסה ועוד קופסה, קניון ועוד קניון עד שמצאתי אותה, המושלמת.
שקופה, התכשיט ינצנץ מבעדה. פתח עליון ייעודי מתאים לתמונה של שניהם.
זה לא קל להפוך לקופסה. ככל שהעמקתי במשימה שהטלתי עלי, להיות כזו למדתי.
לשמור על מקומה של מי שאיני מכירה כי היא חשובה יותר ממני למי שהכי חשוב לי.
לספוג מאדוני את הכאב, את ההשפלה, כדי שיזכה אותה ביחס עדין ובמגע מלטף.
להוקיר לה תודה כי בזכותה למי שרוצה אותה כפי שהיא נדרשת השפחה שאני.
יש המון אהבה בלהיות קופסה.
