כמה שאנו מכירות אותם. יש גם כאלה שמכירים אותן.
נתחיל בחיבוקבוצתי לנו שננטשנו בטרם דייט ראשון.
היה קשה להאמין שזה יגיע לכך, כמה התלהבו מאתנו.
הפכו לידידים וליזיזים טלפוניים. הפכו הבטן והראש.
השקיעו זמן ומחשבה. הרעיפו תשומת לב בכמויות.
זה נשמע נפלא כי כבר היו שעשו כך והמשיכו אתנו.
אדונים אליהם השתייכנו. האמנו שגם אלה כאלה.
קיווינו לניסיון לחיבור, תהא תוצאתו אשר תהא.
רגע אחרי הנכונות לעבור שלב ורגע לפני המפגש
אירע משהו מוזר. אל האין ממנו הגיחו, שבו ונעלמו.
במקרה הטוב לא הספקנו לקבוע ולהמתין עד בוש.
אחרת חזרנו על עקבינו ועקבותינו כלעומת שבאנו.
פעם זה נראה לי רק כאי-התמודדות עם המציאות.
כעת גם כנקודת שיא אפשרית בכיבוש מרחוק.
סיפוק שפל שבא מהרצון לקשור מבלי להיקשר.
לא אנחנו יצאנו משם עם זנבותינו בין רגלינו.
התמימות על אף הסיכון הידוע לנו עוצמתית.
לחכות מבפנים ובפינת הרחוב ולהישאר לבד
זה לא לצפות לשווא אלא לחיות כאן ועכשיו.
כי רגע אמת אחד מנצח אינסוף מילים ריקות.
