שונאת טפסים. מילה קשה שונאת. שונאת שונאת שונאת טפסים!
פעם סתם לא היה לי כלפיהם יחס מיוחד. נייר, לא מריח לא מסריח.
עד למשבר זוגי, משפחתי, גיאוגרפי, כלכלי, משפטי, תעסוקתי, חברתי.
הכול נחת בבת-אחת. לפתע התוודעתי לרשויות שמעולם לא הכרתי.
בזה אחר זה הלכו ונערמו הטפסים.
יש טפסים לרגע. ממלאים, שולחים ושוכחים.
יש טפסים לאספנים. צריך למסור אותם יחד עם טפסים נוספים.
יש טפסי שרשרת. כדי לקבל אישור על אחד ברשות אחת צריך לקבל
אישור על שני ברשות שניה. לשם כך לקבל אישור על שלישי ברשות...
יש טפסים לשנים. כאלה שצריך להילחם ולירוק דם כדי להגיע אליהם.
יש טפסים קורעי לב. זה הסוג הכי קשה. דף לבן ונאיבי למראה עם
אותיות קטנות. רק צבען השחור מרמז על האופל אתו מתמודדות.
טופס. אוגדן. חבילה. קלסר. ערימה. גבעה. הר גבוה יותר ויותר.
חלק מקבלים, כותבים, חותמים ומוסרים במקום, אחרים בבית.
לפעמים יש לי מחשב, לפעמים אין. לפעמים מקלידה מכתבים,
לפעמים מסתפקת בכתב-ידי. מקפידה שהתוכן יעלה על ההגשה.
לומדת שיש שירותי פקס בדואר ובחנויות מספר, חלק מביילת.
בסופם של תהליכים ממושכים הכול הופך לטפסים רשמיים.
טפסים המגדירים אמת, חופש, אחריות, נתינה, חיים, צדק.
מצהירה שחור על גבי לבן. מכירה במה שהיה מעומעם לי.
נותנת לזרים את הסמכות לעיין בחיי ולפסוק בקדוש לי.
וניצחתי איתם. טופס ועוד טופס, דף אחרי דף במאבקים כולם.
אנשים שקראו אותי או דיברו איתי עזרו לי עם הטפסים.
נמשך שלוש שנים. כפי שהתפרץ פתאום יחד התנקז ונדם.
שומרת חלק קטן מהם. החלק הארי הלך לכלוב המחזור.
יש רק עוד טופס אחד שכל-כך נמנעתי מלהגיש.
את מה שצריך להיות באמצעות הטופס הזה
הצלחתי לארגן עד כה על-ידי טפסים חלופיים.
כעת הרשות אליה פניתי הודיעה שיותר זה לא אצלה.
אפשר לחשוב מה זה כבר יכול להיות, בסך הכול טופס.
בין אם ייווצר ובין אם לאו המציאות קיימת ממילא.
אלא שהטופס הזה בשבילי הוא גרגר האפר האחרון
בשריפה של אמון ותקווה ששככה ולא תישכח.
חייבת להכין את הטופס, לא יעלה על הדעת שלא.
בעצם הגשתו אבטא את ההיפך ממה שיש בו.
מבלגנת את הבית במקום להושיב את עצמי.
רוצה להקיא, בטח עליתי שני קילו ממה שאכלתי.
עניין של ימים. טופס, עם מדירי שינה התמודדתי.
כתמיד יהיה מסודר ומלא. לא יקמט או ייקרע אותי.
שונאת טפסים, לחשוף את הצד החד בדף שאני.