כשם שיש לנו טביעת אצבע אישית וטביעת קול, כך יש לנו טביעת כתיבה. נדמה שכמו שאפשר לעטות כפפות ולהעביר את הקול במכשיר מיוחד כדי להסוות, ניתן להתחפש במילים המוקלדות. ללבוש ולפשוט מילים מתוקות, ערסיות, נשיות, סקסיות, סמכותיות, איכפתיות, עוקצניות, לאמץ זהויות. אלא שכאשר עושים זאת יש סוג של חיכוך. תחושה בלתי-טבעית, הטיה קלילה בשטף הזרימה. בייחוד כאשר מדובר בכתיבה סימולטנית כצ'אט. כאשר אין אפשרות עריכה ולא תמיד מספיקים לתכנן, מחליקים עם הזמן רמזים קטנים. מי שרגיל לנשום טקסטים יכול לזהות זאת. לעתים אפילו להבחין שניסוחים הנושאים שתי זהויות נבדלות מגיעים מאותו אדם. נכון שכל עוד אין הוכחה מוצקה זה נשאר בגדר הרהור. יחד עם זאת סומכת על חוש הריח שלי. כמו שאומרים במשפחת אדאמס, דברים מוזרים מזה כבר קרו. האם הם טובים? ריבוי ניקים נתפס בדרך-כלל כדבר שלילי, אמצעי להתחזות ולהסרת אחריות. ואולם יש מצבים בהם הגיוון מתבקש. למשל מצופה ממנהל קהילה להתבטא באופן שלא תמיד חופף לרצונו האישי. יתכן שיהיה מעוניין בניק שהמעמד מחייב ובנוסף בניק אליו לבו משתוקק. למותר לציין שלרבים מאיתנו ניקים ווניליים וקינקיים נפרדים. ההיבטים האישיים האמתיים שלנו מתבטאים בניקים שונים. כפי שתיאוריית התפקיד מסכמת, היחידה החברתית הקטנה ביותר אינה האדם אלא התפקיד. האטום של נטיית החומרים הכתובים אינו הגולש אלא הניק.
לפני 8 שנים. 18 במאי 2016 בשעה 15:57
