אוהבת

בילדותי לא תמיד אהבתי את הסנדביצ'ים שלי.

פה ושם העדפתי שלא לאוכלם ולהשאירם.

הפכו לממצאים בוטניים, טוב שלא זואולוגיים.

בדרך-כלל תיק האוכל שלי הסתיר משהו.

בכל פעם שאמי מרת לגמור מהצלחת גילתה

את התכולה המתכלה, היה סיפור גדול.

בני בוחר סנדביצ'ים, תקופתי אצלו.

עידן כל יום חביתה התחלף בכל יום סלט טונה

וחזר אחר כבוד לכל יום שוקולד.

לימדתי שאוכלים מה וכמה שמרגישים.

גם את מה שאוהבים לא חייבים לגמור.

העברתי מהנקה לפי דרישה למוצקים לפי דרישה.

שמתי עכשיו משהו בפח במטבח.

ראיתי לחמנייה עטופת שקית ניילון מתנוססת בו.

יד קטנה הניחה אותה שם בשלווה.

לב מתוק מרגיש שזה מובן מאליו, לו ולאמא.

אני ממרח.