לצערי פוסט זה מבוסס על מקרה אישי. הושמצתי באופן שיטתי במשך שנים.
זה לא היה עם ניק באתר אנונימי. זה היה בפייסבוק עם השם שלי וכל המכרים.
ברשימות החברים שלנו היו כה הרבה אנשים משותפים, חלקם גם כעת.
האיש שהייתי נשואה לו הוא האדם האחרון שהייתם רוצים שישמיץ אתכם.
כותב בחסד ובלי רחמים. מבין ביחסי ציבור. מכיר את כל המי ומי בסצנה האזורית.
דמות תקשורתית מקומית אהובה ומוערכת. ומניפולטור.
לא כותב כמו שונא אלא כעשוק. לא צולב אותי בקללות אלא במילים חומלות.
יודע היטב את החוקים הרלוונטיים כחלק מחייו המקצועיים. לגביו מתעלם מהם.
אז היו צווי הסרה מבית-משפט. מה זה משנה אחרי שכולם ראו וזה נזרק אחורה.
לפרסומים נחשפו גם באמצעות קבוצות, לא כולן פתוחות, להערכתי אלפי אנשים.
מי יעלה על הדעת שאדם ימציא דברים כאלה? בנושאים שנשפטים בדלתיים סגורות.
אין לי טענות שהאמינו לו. פעם גם אני האמנתי. רק ככלות הכול הבנתי.
בייחוד זרים. אבל מי שהכירו אותי, שהיו בביתי ואני בביתם ולא טרחו לשאול אותי.
ואני לא עניתי, אף לא פעם אחת. השארתי הכול בידיים שלו.
חברים התקשרו בכעס על התמונה המעוותת וביקשו ממני רשות לשבת ולענות.
ביקשתי שלא. אין סיבה לרדת לרמת הקרב שלו. לא מכבים אש באש.
והכי חשוב, בני קורא בפייסבוק. רואה מה כתוב אצל אבא שלו.
התהליך שעברנו והדברים שנחשף אליהם קשים מספיק גם בלי מלחמות בוץ.
הוא מעל הכול. למענו בלעתי גם את מה שעד עכשיו לא מספיק הקאתי.
וזה כואב לי. מאז עברתי שם בסביבה רק בדרך למקומות אחרים.
שנים איני מעזה להסתובב באותם רחובות. מתביישת שיראו אותי מי שמכירים אותי.
חוששת שכאשר יזהו אותי המילים שכתב יהיו הדבר הראשון שיעבור להם בראש.
ומה הם יודעים כל אותם אנשים שלא שמעו אותי כי מי שכן עודד מאד.
הם יודעים במה הוא משתמש כדי לעשות מיצגי שווא?
הם נחשפו לחוות הדעת תמימות הדעים של כל אנשי המקצוע המעורבים?
הם ראו דיינים ברבנות שעזרו ככול יכולתם ואפילו לא הציעו שלום בית?
הם קראו פסקי דין אזרחיים של ארבעה שופטים שקרעו לו את המסכה מהפנים?
הם עברו לצד של הם בלי לשמוע אותי.
הכי כואב כשמדובר במי שחשבתי לידידים, לחברים.
היכרנו אלה את בתי אלה מבפנים. כדור השלג הזה עובד פשוט.
סיפור מרגש כתוב היטב ללא ציון צד שני. נשמע הגיוני.
מקורב עושה לייק. מקורב של מקורב רואה את הלייק של המקורב.
נו אז זה אומר שהוא סובל וזה כנראה יודע משהו, צריך לתת יד, עוד לייק.
והודעת תמיכה. והצהרות מצטברות זו על גבי זו על גבי זו על בסיס ריק.
המחאה הכמעט יחידה שלי הייתה הפוכה.
החלטתי שמי שמכיר אותי, יש לו איך לשאול אותי ומחליט בלי, אינו חבר שלי.
בזה אחר זה הסרתי אדם ועוד אדם מרשימת החברים.
הם אף פעם לא שאלו למה. יתכן שראו בכך אישור נוסף לאופי התנהגותי.
לא אכפת לי. מי שכך קובע עלי את דעתו, דעתו בעיני לא נחשבת.
אני את המלחמות שלי עשיתי בצדק וכחוק וניצחתי
בצורה שלמה שאני שלמה איתה.
עד היום כאשר אני שומעת סיפור, נוגע ללב ככל שיהיה, יש לי כללים.
אם מדובר בהאשמה שמתייחסת לאדם ספציפי, פרסונה, שם או תמונה,
לעולם לא לקחת צד אחד לפני שלכול הפחות בודקת עם הצד שני.
אם מדובר בהתייחסות אנונימית, כן, אפשר וחשוב לתמוך רגשית.
במקום בו ניק מחובר לפרסונה כמו בכלוב מוטב שהפוסטים לא יציינו ניק.
עדיין, וייסלחו לי מי שיודעים עד כמה אני אוהבת אותם, מכירה במגבלותי.
איני בוחנת כליות ולב. אין לי כלי אבחון ושיפוט מקצועיים, וודאי לא ענישה.
תמיד לוקחת בחשבון, גם אם נראה לי שהסבירות נמוכה, שייתכן שאני טועה.
