הרבה יותר מלהיב אותנו להתמקד בפעם היחידה בה כתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך" מאשר
בפעמים בהן כתוב "ואהבת את יהוה". כאלה אנחנו, מעדיפים לראות את מה שמוצא חן בעינינו.
חיים בעולם שמכיר את הרעיון ההומניסטי השם את האדם במרכז. פעם האל היה במרכז.
כאשר רבי עקיבא מתייחס לאמירה "ואהבת" הוא כותב "זה כלל גדול בתורה". כוונתו במקום
היא במובן של "לרעך בתורה ובמצוות" בלבד. לעומתו בן עזאי אומר " "זה ספר תולדות אדם"
זה כלל גדול מזה". יש לאהוב לא רק את בני עמנו ודתנו, אלא כל אדם. מה שנכון צודק.
בעבר פירשו את "ואהבת לרעך כמוך" באופנים מפתיעים. כפי שציינו "לרעך בתורה ובמצוות",
אם הוא גוי או כופר אין הדרכה לאהוב אותו. יש דעה "ואהבת" הממליצה "ברור לו מיתה יפה".
אם נגזר דינו לאחת ממיתות בית-דין סקילה שריפה הרג וחנק, בחר באפשרות קלה למות.
רבי עקיבא ובן עזאי מחפשים בתורה, בדבר האל, את הצידוק לכך שיש לאהוב את הזולת.
יש שיאמרו שהאדם הוא בצלם האל ולכן אהבת האל ואהבת האדם חופפות. מצד אחד נהדר
להקיף את אהבת האדם בקדושה. מצד שני אהבה מצוות אנשים מלומדה עלולה להגיע לעיוות.
אשרינו שזכינו לחיות בימים בהם כל מה שצריך כדי לאהוב אדם, חיה ועולם הוא לא לחפש מה
כתוב בשם מי אלא לדעת איך אנחנו מרגישים. למה? ככה. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בלב.
ספרא קדושים י"ד י"ב:
" "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא י"ט י"ח] רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה;
בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" [בראשית ה' א'] זה כלל גדול מזה".
שבת שלום
