בעקבות שיחת טלפון כעת נזכרתי בפעם בה פגישה ראשונה הייתה עלולה להיות מסוכנת. עלומי, וונילית תל-אביבית.
קבענו להיפגש בדיזנגוף סנטר ליד מה שפעם היה הכניסה התחתונה למשביר. הוא מתקרב. מוודא שמחכה לדייט.
יוצאים מהקניון יחד ונכנסים למונית. מסמס משהו ומודיע שאחיו מצטרף לנסיעה בדרכו חזרה מהעבודה. נשמע מוזר
ולא מוצא חן בעיני. מילה כאן מילה שם וקולטת שהאיש איתו הלכתי אינו האיש איתו קבעתי. ראה, רצה, ניגש והתחזה.
יורדים מהמונית. הרחוב ריק, לבדי עם שני גברים זרים. על אף שהסיטואציה ברורה איני אומרת או מראה שהבנתי.
מתבקשת להתלוות אליהם לבית. ממש לא אבל איך נפטרים מהם? אפשר לנסות לברוח. אולי ישיגו אותי, חזקים ממני.
שבריר שנייה ומקבלת החלטה. עוצרת, עומדת בשלווה. מסתובבים אלי עם סימן שאלה על פניהם. פונה אליהם בטון
שקט, מונוטוני, סגנון מיסטי. אני מברכת אתכם שתזכו לזיווג המחכה לכם. לכו לדרככם ותמצאו את האושר של חייכם.
קופאים במקומם. מופתעים. מאזינים. השליטה בידי. לאורך הזמן שנדמה כנצח מישירה מבט לעיניהם. ממשיכה לברך
בבריאות, הצלחה, פרנסה, הכל הולך. כאשר מרגישה שהאפקט הושג מסתובבת מבלי להיפרד ופוסעת לאט הלאה.
מקשיבה, רק צעדי נשמעים בסביבה. אף אחד לא מוציא הגה. אין איש בעקבותי. כנראה האירוע מרשים ורב כוח מדי.
אולי מתבוננים בדמותי המתרחקת. חוזרת לנקודת המפגש הראשונית. הבחור איתו קבעתי עדיין עומד ומחכה לי.
