מאז שחרב בית-המקדש לא ניתן היה לבצע את פולחן אדנות האל המקובל.
נעלמו העליות לרגל והחגיגות הטקסיות שאיתן. נמוגו ריחות הקורבנות והקטורת.
"נשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד ג'). סשן ההמלכה עבר לתפילה, ממעשי למילולי.
כאשר אי-אפשר היה להיות בבית האל, התרבו הטקסטים הנאמרים בבית.
הברכות התווספו והתארכו, כך גם תפילות החובה. בתי-הכנסת הלכו והתרחבו.
כתוצאה גדל מגוון הטקסטים החוזרים על עצמם אפילו מספר פעמים מדי יום בחיים.
ההחתמה העמוקה של המילים היא מעבר לתוכן. יש בה חוויה בפני עצמה.
בדומה למדיטציה, תפילה מביאה להפרשה מוגברת ונעימה של אנדרופינים במוח.
המסרים הכתובים הנקראים ונאמרים יחד עם הריגוש מוטמעים לעומקו של המתפלל.
הרב קוק:
"על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חֹוק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו
להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה".
שבת שלום
