כותבת פוסט אחר מכרגיל בפינה.
מדברת עלי, התחושות שעכשיו.
השבוע הקרוב הוא אחד הקשים בשבילי.
במוצאי שבת יחול ט' באב.
מזכיר את חורבן הבית המשפחתי שלי.
בליל חמישי ט"ו באב.
חג האהבה לה עדיין לא זכיתי.
זו שבאה ונשארת.
אז זה היה ברור.
נשים מחוללות בכרמים בבגדי לבן.
נחטפות לתמיד.
לי לא הייתה שמלה לבנה.
בליל כלולותי לבשתי ירוקה כהה.
בד שקוף נוזל על בד אטום.
נתפרו אליו פרחוני סרטים צהובים.
במאתיים וחמישים שקלים
במקום בחמש מאות.
לא סטודיו, לא תופרת, לא מדידות.
סוף עונה בחנות רגילה.
ראיתי וידעתי ורציתי.
פשוטה ויפה.
הינומת זהב עתיק זלגה אחרי הגב.
עשויה טול אוורירי חדש בגוון נושן.
חברתי ואני חיפשנו עד שגילינו אותו.
אחותה תפרה.
בידי ורדי משי צבועים בגוון מתכתי זהה.
מצאתי ואגדתי לזר בסרט בד דקיק.
נעליים באותו סגנון מטאלי, נמוכות עקב.
כך לא הגעתי לגובה חתן השמחה.
הרגשתי כה בנוח בבגדים השונים.
היטבתי לבחור.
לא הייתי כלה באמת.
אלבום התמונות שמור בביתו.
מונח ליד זה מחתונתו הקודמת.
חורבן הבית הראשון שלי.
חורבן הבית השני שלו.
ואולי לא היו הבתים מעולם.
ואולי לא יהיה בית.
ולא עתיד לבוא.
ט' וגם ט"ו באב שוב כאן.
