כבר כילדה הזנחתי את השיניים שלי. אמי בדקה אם צחצחתי לפי משך הזמן בו הייתי בחדר האמבטיה והריח באמצעות התקרבות לפה.
זייפתי את התוצאות בקלות. מרחתי מעט משחה עם האצבע על שיני הקדמיות, המתנתי זמן מה, שטפתי ויצאתי. היו הרבה טיפולים.
קשה לי להאמין שאף רופא שיניים לא אמר משהו על הצחצוח שלי. זה בסדר, לא הכל עם אמא היה הגיוני.
הגיע טיפול השורש ההוא. הזריקה לא עבדה ואת הכאב הנורא על הכסא כל-כך זוכרת. והמילים, עוד מעט זה ייגמר. אמי נוהגת לעשות
ביוזמתה את הסתימות שלה בלי זריקה. מכירה עוד מהעדה שלה בגילה שמעדיפה. זה קטע פולני מזוכיסטי שמתייחס בחשדנות
לחומרים רפואיים ומקטין את השימוש בהם. אך מדוע הרופאה הסכימה איתי? את מה שקשור לטיפול שנאתי יותר.
לא רק סתימות על סתימות. הפה שלי קטן יחסית לשיניים. הייתה לי סגירת עצמות כללית מוקדמת. כנראה פחות גבוהה מהצפי אצלי.
פיזיולוגית ילדת נצח, טוב לי עם זה. לשיניים פחות. הצפיפות בלסת גרמה להן להיות עקומות. הלכנו לייעוץ ליישור. נאמר שכדי
לפנות מקום צריך לעקור ארבע שיניים. הרווחים שייווצרו יאפשרו ליתר להסתדר. לא רציתי לעשות, הפה נראה לא משהו.
והשן שכל הרופאים צחקו עליה. נולדתי עם שן חלב שמתחתיה לא הייתה שן בשר. דבר לא דחף אותה החוצה. נשארתי בגיל מבוגר
עם שן תינוקית. עוד סימן פיזיולוגי לכך שאני ילדת נצח, טוב לי עם זה. אחרי גיל שלושים קרסה והוצאה. הרופא המבוגר אמר
שנדיר שקורה רק בצד אחד ולא סימטרי. אצלי הייתה הפעם ראשונה שראה מחוץ לספר. יש שם חלל, לא רציתי שתל.
שיני הבינה עשו בעיות והוצאו. ברור, ממתי לילדת נצח יש שיניים של גדולים? בשנים האחרונות הייתי עסוקה בהישרדות מכדי לטפל.
הצטברו אפילו דברים דחופים. עדיין מתקשה לצחצח היטב לכן מצב החניכיים הלך והדרדר. סוף סוף לוקחת את השיניים בידיים.
מתחילה תוכנית מקיפה ומסודרת. מחר הטיפול הראשון. הפנתרה אינה נוהגת לנשוך וכך זה יישאר, אבל תשמור על הניבים.
