עד התקופה האחרונה לא פגשתי את הפנתרה שבי באופן ישיר.
לעתים רחוקות הגיחה לעזרתי מהאפלה ונעלמה מבלי שהתגלתה.
אחת הפעמים הייתה בעודי בהריון עם בני, בחודש מתקדם.
עמדתי לרדת מהמדרכה לכביש. מונית שירות חולפת
משכה את תשומת לבי. במקום להניח את כף רגלי על הכביש
הגיעה לשפיץ של המדרכה. הצעד המתוכנן משך קדימה.
המשקל הרב שהעליתי בנישואים עם הבטן החדשה הכריעו מטה.
בזווית המהירה והמוזרה לא יכולתי לדחוף רגלי אחורה.
לא היה מספיק זמן כדי ליישר ידי קדימה.
נפילה זוויתית קצרצרה שמרכז הכובד הוא הבולט בה.
היה לי הרף עין עד למפגש של הכרס ההריונית עם הכביש.
במקום להרגיש חוסר אונים התרוקן ראשי ממחשבות.
הזמן בו נפלתי זכור לי כארוך, כתהליך מתמשך.
מזמן לא מידטתי והפעם נכנסתי למודול ספונטנית.
אין לי מושג איפה הייתי ומה התרחש, אין זיכרון.
רק תחושה של נפילה ונפילה, ושלווה גדולה.
כאשר נחבטתי לכביש וחזרתי לעצמי כה הופתעתי.
מצאתי אותי בתנוחה שלא הייתי מעלה בדעתי.
ארבע נקודות המגע מטה היו המרפקים והברכיים.
ידי מקופלות קדימה ורגלי מקופלות אחורה, מצב W.
הגב בין הידיים והרגליים מקומר כלפי מעלה.
הבטן במרווח הקופסה שנוצרה בין תקרת הגב,
קירות זרועות מהכתפיים למרפקים וירכיים עד לברכיים
ורצפת הכביש הישרה, בדיוק מופלא.
בין הבטן התלויה לאספלט מפריד כסנטימטר וחצי.
הבטן שמורה, לא חוותה אפילו נגיעה.
הברכיים והמרפקים שרוטים, מדממים וכואבים
אבל לא הייתה אף פגיעה. בני ואני היינו מוגנים.
אם הייתי צריכה עכשיו לחזור לתנוחה הזו
בתנאים הרבה יותר קלים, היה לוקח זמן להצליח.
באותו רגע משהו לקח פיקוד על השרירים שלי
והפיק מהם הרבה יותר ממה שיכולתי לשער.
גם אם היו לי מאה שנה לפיצוח הבעיה
ולמענה לשאלה איך אפשר להחלץ מכזו נפילה,
לא הייתי מוצאת פתרון יעיל יותר
מזה שהגיע אלי באפס זמן ובביצוע מושלם.
היום אני יותר מכירה את הפנתרה.
