אחד הפיוטים המרטיטים בראש השנה וביום הכיפורים הוא "ונתנה תוקף" מאת רבי אמנון ממגנצא. האל מחליט אחד אחד מי מהעדר לחיים
ומי למוות. מוטיב האל הרועה קדום וחוזר גם בתנ"ך. בנוסף קישורו למנהיגות מבוטא בכך שדמויות מפתח כיעקב, משה ודוד היו רועים.
הדימוי יפהפה. כשם שהרועה דואג גם לטלה הקטן בעדר שלא יאבד, כך המושל בעם, צאן מרעיתו. זה מה שחשבתי פעם. אחד השירים
האהובים עלי היה "שירת העשבים" מאת רבי נחמן מברסלב, עם העיבוד הנוגע ללב של נעמי שמר. עד שקראתי יותר לעומק את המילים.
"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו" – יופי. "דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו" – למה? לאן נעלמו הכבשים?
מאיפה קפצו לפה העשבים? שיר שלם על רועה בלי צאן, בלי בקר, הוא שומר על הדשא! מדוע רק לגבעול העשב שירה אישית משלו?
כמובן בגלל התפיסה. עדר כשמו כן הוא, עדר. כולם צריכים לפעול יחד. זה ה-סימבול לקולקטיב הפועל באופן בלתי אינדיבידואלי.
נכון, דואגים שכל אחד מהקבוצה יישאר בה, אך לא למענו. יעוד בני הצאן והבקר הינו גז, חליבה ושחיטה. הרועה לא רק מנגן בחליל באחו.
גם אם הרועה משכים לעבודתו בוקר בוקר במשך שנים, העדר נענה לו על בסיס בלתי אישי. די בכך שמישהו ישרוק את השריקה הנכונה,
יעשה את הפעולות הדרושות והציות יופעל אוטומטית. כנשלטת מאמינה לא הייתי רוצה להיות תחת הנהגה של רועה כחלק מעדר.
מערכת היחסים בין מאלף לחיה מתאימה לאין ערוך. המאלף לומד את הכישורים האישיים המאפיינים את החיות שתחת חסותו.
בונה לכל אחת תוכנית אימונים לפי היכולות המיוחדות לה. קובע יעדים ברי השגה. אינו מסתפק בכבשים. מאלף גם חיות טרף.
איזו דמות חזקה היא המאלף. כמה פרטנית ההיכרות שהיא יוצרת. נכון, לחיה מאולפת יהיה קל יותר להסתגל למאלף חדש. יחד עם זאת
בכל מערכת יש קשר אישי ומיוחד בין החיה למאלף. היא מבוססת על אמון עמוק מכל שריקה חולפת. זו הנהגה הראויה להרכנת ראש.
ונתנה תוקף:
"כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו
כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי
ותחתוך קצבה לכל בריה ותכתוב את גזר דינם".
שנה טובה ושבת שלום
