הימים הנוראים מאחורינו. אומרים שהדין נגזר והשער נסגר. למעשה לפנינו חג הסוכות בו נידונים על הגשמים, פסח על התבואה
ושבועות על הפירות. אל יהי הדבר קל בעינינו. בחברה החקלאית הקדומה גורל היחיד והחברה תלויים ישירות ביבול ובעננים.
בנוסף הושענה רבא ידוע כיום בו הפרט נשפט. יתרה מזאת האדם מוזמן לחזור בתשובה תמיד, כל הזמן. לשפר את עתידו במו ידו.
מכיוון שכך, מנין ההתרגשות העצומה בתקיעת השופר במוצאי יום כיפור? הרי זה אינו סוף הסיפור. רמז ראשון לכך נמצא בסמל
קטן, הדבש. בראש-השנה מברכים על הפת במקום עם מלח בדבש. זאת כביטוי לתקווה להמתקת גזר הדין. בבתים דתיים רבים
מקובל להמשיך כך עד מוצאי הושענה רבא. בעיני הסיבה לכך היא שהדבש מסמל את האפשרות לפרוץ את הגבולות הקיימים.
היהדות היא דת קטגורית, אפילו דיכוטומית. קודש וחול, מותר ואסור, טרף וכשר, שבת ויומיום, יהודי וגוי, טמא וטהור. הלנו
אתה או לצרינו? או שזה כן או שזה לא. המלח המקבע לאורך זמן דברים כהווייתם הינו סימן לברית. צבעו שואף ללבן המבליט
על רקעו כל גוון כפי שהוא. מופיע במובהק באחת משתי צורות, מוצק ונוקשה או נמס ונוזל. מתאים לשמירת התבניות הידועות.
הדבש לעומת המלח ערטילאי למדי. צבעו הצהבהב והענברי משדר עמימות. סמיך עד כדי כך שלעתים נמצא בין נוזל למוצק.
ומעניין, הדבש הינו מקרה יחידאי בהלכה היהודית שחוצה את קטגוריות הכשר והטרף. הכלל הוא שמהטהור בא טהור ומהטמא
בא טמא. כך ביצת תרנגולת כשרה וביצת יען טרפה, חלב עז כשר ונאקה טרף. רק הדבש הוא מאכל טהור הבא מהדבורה הטמאה.
בקרוב ניכנס לסוכת העראי מהבית הקבוע והיציב. נגלה שהתמידיות אינה מחויבת המציאות. גם עולם מובנה בו יש זמן מוגדר
למשפט ודין אלוהיים, פתוח לעיצוב מחדש במעשי היחיד. בתום חג שבעת הימים ייעלמו הסוכה והדבש המטלטלים. בצמוד לכך
בשמיני עצרת, בשמחת תורה, יפתחו מחדש קריאת ולימוד החוק קובע המסמרות. אבל אנחנו כבר נזכור, הכל להשתנות יכול.
גם פינת כלבת שבת עשתה הפעם שינוי קטן. הופיעה במקום בערב שבת בערב החג, ותחזור לזמן.
משנה מסכת ראש השנה א' ב':
"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. בראש השנה כל באי עולם עוברין
לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" (תהילים ל"ג ט"ו). ובחג נידונים על המים".
חג שמח
