חז"ל נדרשים לשאלה כיצד יחזיק הגבר מעמד בימי הנידה של האישה ולא יקיים איתה יחסים אפילו כשהם לבדם בביתם.
הרי לרווקים ולמי שאסור להם לקיים יחסים אסור גם להיות יחד במקום סגור, פרטי ובאין רואה. קוראים לכך איסור ייחוד.
לדעתם שונה ורבה יכולת האיפוק המינית של הבעל לגבי אישתו מיכולתו של כל גבר אחר כלפיה, ורק עליו אפשר לסמוך.
זאת מכיוון שאישתו היא "פתו בסלו", שמורה וממתינה לו. הביטחון בכך שיוכל לחוות איתה מגע בעתיד הנראה לעין ולזין,
מאפשר לו לקבל בקלות רבה יותר החמצה של הזדמנות נוכחית בהווה. מה שאין כן עם זכר שלא ברור לו מה יהיה מחר.
כלל חז"ל הגיוני פסיכולוגית. חשש, ספק ואי-וודאות במציאות מגבירים את הצורך להאחז במוחשי בעייתי על אף המחיר.
ניתן להוסיף שלא רק לגבר טוב שיש פת, גם לאישה טוב שיש סל בזוגיות עם קביעות. בבדס"מית כמשויכת וכמקולרת.
תלמוד בבלי נשים יבמות ל"ז ב׳:
"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".
שבת שלום
