האגדה מספרת על רב רחומי שלמד הרחק מאשתו. אחת לשנה נהג להגיע ליום הכיפורים וחזר מיד אחריו.
פעם אחת לא הודיע ולא הגיע. הצטערה ודמעה נשרה מעינה. באותה שעה ישב על גג בית המדרש, נפל ומת.
אפשר היה לומר שזה סיפור על איסור לפרוש מהאישה לשם לימוד תורה. יחד עם זאת ביום כיפור אסור לקיים
יחסי מין. מכאן שרב רחומי, שלא ברור מה הקשר שלו לרחמים, לא היה עם אשתו שנים ולא בגלל זה נפטר.
האגדה מקבילה באופן ציורי את נשירת הדמעה לנפילה מהגג. הכאב מהציפיה להגעה שלא מומשה בנטישה,
הוא הגורם המהותי לעונש. התפיסה היא שהסרת אחריות טוטלית של הגבר מהאישה הינה חטא שאין לו כפרה.
טוב ויפה, אך מזכיר לי סיפור נוסף הנחשב לטוב ויפה. רחל בת כלבא שבוע ורבי עקיבא. לפי המעשייה המקובלת
והאהובה, רבי עקיבא התרחק מאשתו לשתים עשרה שנים רצופות כדי ללמוד תורה לפני שרק כמעט חזר אליה.
מספרים שכאשר סוף סוף בא עם שנים עשר אלף תלמידיו שמע דו-שיח בינה לזקן שהסביר לה שהיא כעגונה.
רחל השיבה שמבחינתה ילמד שם עוד שתים עשרה שנה. ראה בכך רבי עקיבא אישור לסוב על עקביו וללכת שוב.
רק כחלוף שתים עשרה שנים נוספות, כלומר עשרים וארבע שנים של פרישות בעידן של תקופת פריון ותוחלת חיים
קצרות, חזר לעירו והפעם עם עשרים וארבעה אלף תלמידיו שהתרבו כשאשתו לא. מסופר שגם סבלה מעוני לבדה.
איך זה סיפור מופת זוגי? מי שאסף עשרים וארבעה אלף תלמידים, הכיצד נבצר ממנו להביא ולאסוף את אשתו אליו?
נכון, מתואר שהאישה המסורה הסכימה. עדיין יש קו בין לשאת את בן הזוג על כפיים לבין לעלות על המזבח כקורבן.
תלמוד בבלי נשים כתובות ס"ב ב':
"הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא
חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה
הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".
שבת שלום
